עוד יום שמתחיל מאוחר מדי. קמה בבוקר, מתארגנת. מפספסת את
האוטובוס. כרגיל. בדרך לבסיס, עוברת שוב באותה המנהרה. הכל
מלוכלך כל כך, מכוסה גרפיטי. "סברינה אני אוהב אותך מקובי",
"די לכיבוש", "מדינה לעשירים בלבד", "ביבי הורס את המדינה",
"דנה ודודי היו פה", "אין כמו אמא" ואחרים. מרתק. גרפיטי מכוער
בכל צבעי הקשת. מנהרה חשוכה ועכורה, ריח הסיגריות מציף אותה,
כמו גם רעש הרכבת מלמעלה. אני מכניסה את הידיים עמוק יותר
לכיסים, ומתכרבלת בדובון הלא-נוח בעליל. מסביבי אנשים ממהרים -
לעבודה, לצבא, לבית הספר, לרכבת... ואני? הולכת לאט. מה כבר
מחכה לי, עוד יום משמים במשרד?
לקראת הכניסה לתחנת הרכבת אני שומעת את הצלילים המוכרים של
האקורדיון. הזקן כבר שם, מנגן כמו תמיד את "אדון עולם"
ו"ירושלים של זהב". אני מחייכת קצת. הזקן הזה עם האקורדיון
נמצא שם כל יום. זה וודאי שהוא יהיה שם, כל יום באותה השעה.
כמעט כמו שזה וודאי שאני אפספס את האוטובוס שלי בכל יום. אני
חולפת על פניו, והוא מביט בי במבט עצוב. מעניין מה מסתתר
מאחורי המבט הזה. סביר להניח שסיפור חיים עצוב. אחרת, למה הוא
הגיע לנגן במנהרה תת קרקעית ועגמומית, למחייתו?
אני ממשיכה הלאה, יוצאת מחוץ לתחנה. החתולה האפורה-לבנה יושבת
שם, כמו תמיד, ולידה החתלתול הקטן, שנראה כמו העתק שלה. אני
מחייכת וממשיכה לבסיס. זרם בלתי פוסק של חיילים הולך באותו
הכיוון, ואני משתרכת מאחוריהם. לי אין מסדר למהר אליו הפעם.
רועי מהש.ג. מקדם את כולם ב"בוקר טוב", וזורק לי שוקו. דרך לא
רעה בכלל להתחיל את היום...
מגיעה למשרד, מעבירה את הזמן. קצת עבודה, קצת אנשים, קצת
שטויות. בדרך חזרה אני רואה את האוטובוס נוסע, אני מפספסת אותו
כמו תמיד. לא משנה מתי אני אצא מהמשרד, אני תמיד אפספס. בערב,
הזקן עם האקורדיון כבר לא נמצא שם. יש שם זקן אחר, הם עושים
משמרות. גם לזקן הזה יש מבט עצוב על הפנים.
מחכה קצת בתחנה, קופאת מקור. למה המדים האלה לא מחממים בגרוש?
לפחות בחורף. בקיץ הם מחממים מצוין, לצערי. האוטובוס שלי מגיע,
ואני עולה. מתיישבת בספסל ריק מאחורי זקן חביב, שרושם משהו.
משעמם לי, ואני מסתכלת על מה שהוא כותב. זה מעניין - הוא מחזיק
דפדפת שרשומות בה כל התחנות של הקו, ובכל תחנה סופר את האנשים
שעולים ויורדים. ולא, הוא לא עובד באגד או משהו כזה... סתם זקן
חביב ומשועמם. אני רואה אותו מתמתח ומתאמץ לספור בכל תחנה,
מסרב לפספס אפילו ילד קטן אחד. זה גורם לי לחייך. הייתי רוצה
להישאר ולראות מה הוא יעשה בתחנה הסופית, אבל האוטובוס עוצר
בתחנה שלי ואני צריכה לרדת. אני רואה את הזקן רושם אותי ברשימת
ה"יורדים", ומוסיף אותי לספירה הכללית, ואני מתחילה ללכת
לכיוון הבית שלי.

יום חדש מתחיל. שוב מפספסת את האוטובוס. שוב חושבת כמה
שהגרפיטי מכוער. שוב הולכת במנהרה החשוכה והמדכאת ומגיעה
לנקודה שבה יושב הזקן עם האקורדיון. רק שהפעם הוא לא שם. יושב
שם זקן אחר. החתולה שם, והחתלתול לידה, עדיין מחקה כל תנועה
שלה. הוא גדל קצת. רועי מהש.ג. שוב מציע לי שוקו, והיום במשרד
עובר לאט. בדרך חזרה לא יושב אף זקן בנקודה הקבועה, ואני שוב
מפספסת את האוטובוס. הפעם, הזקן שרושם את האנשים לא נמצא שם.

עוד יום. הפעם קר וגשום. אני מחכה בתחנה, אחרי שבדיוק פספסתי
שני אוטובוסים. קר לי כל כך, ואני מקנאת באנשים שיכולים ללבוש
בגדים מחממים באמת, כפפות, צעיפים, מגפיים וכובעים. האוטובוס
מגיע, ואני עולה, רועדת מקור. שוב יורדת וחוצה את המנהרה. ושוב
הזקן לא שם. הפעם יש שם מישהו אחר, שמתחנן ברוסית לעוברים
ושבים: "בבקשה, תנו לי רק חתיכת נייר, אני רוצה לנגב את הכיסא,
לשבת, לנגן! בבקשה, רטוב פה!" זה עושה לי עצוב לראות אותו, אבל
אני ממשיכה, אין לי איך לעזור לו. גם לחתולים קר כנראה, כי הם
לא שם. בטח מצאו מקום חמים יותר להתכרבל בו.
רועי ביום חופש, אז אין לי שוקו, ואני צריכה לטרוח להוציא חוגר
ולהראות אותו בכניסה. אני ממשיכה למשרד. אותה שגרה משעממת.
אני יוצאת מוקדם יותר מהמשרד, אבל עדיין רואה את האוטובוס יוצא
מהתחנה כשאני רחוקה. אני מנסה לסמן לו שיעצור, וזה אפילו עובד.
הנהג מחייך ומכניס אותי, אני ממלמלת תודה ומתקדמת הלאה. הזקן
שסופר אנשים יושב שם, במקום הקבוע. אני מחייכת אליו ומתיישבת
בקרבת מקום.

ושוב יום חדש. לשם שינוי אני מספיקה לאוטובוס הראשון. הגשם
נפסק, ואני שוב חושבת כמה שהגרפיטי מכוער. הפעם אין שם אף אחד,
אף זקן עם אקורדיון. המאבטח בתחנת הרכבת מפהק, שותה עוד כוס
קפה ושואל מתי יבואו להחליף אותו במשמרת. הרכבת עוצרת מעליי,
וזרם החיילים מתחיל לגלוש לתוך התחנה והחוצה, בדרך הקבועה
לבסיס. אני נסחפת בזרם. החתולה שם, החתלתול כבר לא. רועי מחייך
אל כולם, היום אין שוקו, לא היה במטבח. אחרי הש.ג. כולם
מתפצלים, כל אחד הולך לכיוון אחר. אני מגיעה למשרד, ומעבירה
עוד יום. בדרך חזרה שוב אין אף זקן, וגם את האוטובוס אני
מפספסת.

יום חמישי, האחרון בשבוע. גם הוא מתחיל מאוחר. אני מגיעה
למנהרה, ומרחוק שומעת את הצליל המוכר של הזקן עם האקורדיון.
אני מחייכת לי, ומחייכת אליו. הוא מביט בי, ולרגע מבטינו
מצטלבים. הוא נראה רזה וחיוור, כאילו היה חולה והזדקן בכמה
שנים, בבת אחת. לרגע הוא מפסיק לנגן, ואני מתקרבת אליו. "טוב
שחזרת", אני אומרת. המבט שלו מתחמם והוא מחייך חיוך אמיתי,
חיוך מהלב. הוא חוזר לנגן, והפעם אין זכר למבט העצוב בעיניו.