בואי חשכה מוארת,
הוציאי מימני כל כאב ושתיקה...
נתתי את כולי, וקיבלתי תמורה דקירה...
הדם התאדה עם האוויר הלח
מנהיג החשכה בשירה פצח...
שירה בלי מילים ובלי מנגינה,
הותירה אותי עיוורת ורק מקשיבה...
תווי השקט כיסלו אותי בשמות לא מוכרים
של עבר שנשכח עם אנשים מוסווים...
ואולי העצבות הרגילה אותי לשיגרה,
ואני כבר רגילה לשירה שקטה...
כי אני והאור מנותקים מאז שעזב,
והחשכה גם היא טבעה בנהר אכזב...
שקטה, זוכרת, כואבת,
רועשת, שוכחת, צוחקת,
וכל ההתחוללויות נשארו נאמנות לי, כשמצאתי
את האמצע- בתוך חשוכה מוארת...