שניה עברה. ועוד שניה וחצי. ובשתי השניות וחצי האלה הספקתי
לחשוב יותר משאי-פעם הצלחתי בשתי שניות וחצי.
יש לנו כל כך קצת זמן לחיות בעולם הזה, כל כך קצת. רק איזה
70-80 שנים מסכנות, שאותן אנחנו מצליחים, באורך-פלא, לבזבז בלי
ששמנו לב. כל אדם, באיזשהו שלב בחייו מגיע למסקנה שהוא מבזבז
את השנים האלה, והגיע הזמן לפעול. לעשות מעשים טובים, להתנדב,
להשקיע בעצמך. אבל אחרי כמה דקות המחשבה חולפת, ואנו חוזרים
לשגרה המשעממת והצפויה של חיינו, חוזרים לבזבז אותם. אם
מסתכלים על הזמן בו אנחנו חיים לעומת הזמן שלא חיים, זה כמו
להגיד שאנחנו חיים שתי שניות וחצי לעומת חיים שלמים. וזה קצת
מידי, רק שתי שניות וחצי.
הבעיה היא, שאפילו אם היינו ממשיכים לחיות עוד 70 שנה, בטח
היינו מבזבזים גם אותם. לא היינו מפנים את הזמן לדברים החשובים
באמת, שאותם, כפי שכבר הזכרתי (או לא הזכרתי) עדיין לא גיליתי.
אם חושבים על זה עוד קצת, אז למה לחיות בעצם? במה תורמת העובדה
שאני חייה לאנשים אחרים? הרי כולם היו יכולים להסתדר בלעדי, גם
ההורים שלי הסתדרו יפה מאוד לפני שנולדתי. וגם אם התנדבתי,
למשל, ועזרתי לילד נכה להעביר את זמנו בכיף ולא לחשוב על
המגבלות שיש לו בחיים, מה עשיתי? עזרתי לאדם אחד, פצפון בדיוק
כמוני בעולם העצום שיש לנו, להרגיש שמח יותר? זה לא מספק אותי.
בכלל לא.
זה לא ישנה לאף אחד אם אני אחייה חיים מאושרים, אם אני "אבזבז"
את החיים בהנאות ובילויים. זה לא ישנה אפילו אם אני אתרום
לאנושות במידה גדולה, כמו למצוא תרופה לסרטן, למשל. הרי אם אני
הצלחתי במשימה הזאת, סביר להניח שגם אנשים אחרים מסוגלים, ואם
אני לא אעשה זאת אז הם יעשו זאת במקומי.
שתי שניות וחצי. שתי שניות וחצי של מחשבות, מחשבות שהובילו
אותי לשום מקום, לשום מסקנה. שתי שניות וחצי שבזבזתי, כמו
שאבזבז את שתי השניות וחצי הבאות, ואת הזמן שיבוא אחריהן.




הערה: אם למישהו יש רעיון איך לנצל את החיים שלי יותר טוב, אני
אהיה יותר משמחה לקרוא אותו בתגובות. ומי יודע, אולי אחרי
שתמותו ותחשבו מה בעצם עשיתם בחייכם, תוכלו להגיד שעזרתם פעם
למישהי למצוא משמעות בחיים. זה הספק די מכובד, לדעתי.