אמרו לנו שהלב הוא בסך הכל משאבה, ושהיום יש משאבות הרבה יותר
משוכללות שלא מתעייפות ולא כואב להן. הציגו בפנינו את יתרונות
הדגמים החדשים - יותר קטנים, יותר קלים, אפשר לעדכן גירסא אם
יהיו חידושים וגם המחירים היום לא כאלה גבוהים והכל עם אחריות
לכל החיים. אמרו שאם לא נהיה מרוצים אפשר תוך 30 יום להחליף
דגם או להחזיר את הלב. קצת היה לנו קשה עם זה בהתחלה - מין
מחשבה כזו שנפסיק להרגיש ולהנות אבל הסבירו לנו שרק נדמה לנו
שזה בלב, אבל הכל בעצם בא מהמוח.

ובאמת, אחרי אינספור צנתורים, ניתוחי מעקפים והרבה כאב לב
החלטנו -  הולכים על זה.

אז עקרנו.

הנשימות הראשונות אחרי שהעירו אותנו היו קלות להפליא. ההרגשה
היתה כאילו חסר משהו, אבל די מהר התרגלנו והתמכרנו - כאילו
נגולה אבן גדולה מליבנו. פתאום יש מקום לנשום. אתם לא יודעים
כמה אויר אפשר להכניס במקום הלב. איזה חופש! עוד באותו ערב
יצאנו לרוץ. אתם יודעים איך זה כשאתה עולה 4 קומות בריצה והכל
פשוט זורם, בלי הדפיקות לב המטרידות האלה שלא עוזבות אותך יום
וליל.

אחרי 30 יום באנו לבדיקה חודשית והכל עבד מצויין. שאלו אם
אנחנו רוצים להזדכות על הלב הקודם כדי שישלחו אותו להשתלה
באיזה מדינת עולם שלישי. אמרנו שנחשוב על זה. בסוף הגענו
למסקנה שאנחנו רוצים לשמור אותו בבית אולי נשים אותו בסלון -
לב זה לב ועברנו יחד די הרבה, ולא זורקים אותו סתם כך.

יום אחד הריאה השמאלית החליטה שלא כל כך נראה לה שדווקא הריאה
הימנית תקבל את המקום של הלב, והחליטה לקחת אויר ולדחוק את
מקומה של שכנתה. וגם האונה השמאלית של המוח התחילה להתלונן
שהאונה הימנית גונבת לה את כל המחשבות. האמת שלא זיהינו בזמן
את הבעיה, וכשהתעוררנו הריאה הימנית כבר גורשה והיא מצידה
החליטה שנמאס לה להעביר אוויר לשכנתה, גם אם זה תלוי בכך שגם
היא לא תשאף. אולי מה שכאב יותר מכל, היה שפשוט לא היה אכפת
לריאות זו מזו, והם אפילו שמחו לאידן של עצמן.

בהתחלה לא שמנו לב לזה, אבל גם הכליות כבר לא הסתדרו כל כך אחת
עם השניה. פעם הם היו משלימות זו את זו. הכליה השמאלית הרכה עם
הכליה הימנית הקשה. יחד גרמו לנו להרגיש מה הכי נכון. היום הם
מתקוטטות. והעיניים שפעם היו מביטות יחד, גם ברחו אל החופש.
עכשיו כשעין ימין מביטה מזרחה, עין שמאל מביטה מערבה, וכשעין
ימין מביטה למעלה עין שמאל מביטה למטה.

כשהלכנו לרופא הוא לא ממש הבין מה קורה. אנחנו הראשונים
שמתלוננים על התופעה, ובטח אין לה קשר ללב. אמרו לנו הרי, שאת
הניתוח הזה עשו כבר בכל מדינות המערב, ואין לו תופעות לוואי.
וכך התחלנו להתרוצץ מרופא למשנהו, נויירולוגים, רופאי עיניים,
קרדיולוגים, אבל לא מצאנו תשובה.
יום אחד האונה הימנית החליטה שנמאס לה לסוע בנתיב הימני,
ושנמאס לה לפנות ימינה, והנחתה אותנו לסוע רק בשמאלי, ולפנות
רק שמאלה. התחלנו נוסעים בזיגזג, בין ימין לשמאל ובעיקר באמצע
עד שנכנסנו בתמרור עצור.

בהתחלה היו כמה שניות  של הלם. אחר כך בדקנו שכל החלקים במקום.
האוטו באמת היה מרוסק, אבל איכשהו בנס יצאנו שלמים. פתאום שמנו
לב שגם המערכות חזרו לתפקד ביחד. כשבדקו אותנו העלו רעיון
שדווקא המכה, ההלם, שבעבר גרמו דפיקות הלב החזקות והמואצות, הם
שאחדו יחד את כל האברים. אבל יותר מהדפיקות, יותר מההלם והמכה,
נראה לנו שמה שאיחד את האיברים הוא דווקא כאב הלב. כאב הלב של
הצער והקושי, כאב הלב של האהבה והרחמים, כאב הלב של הבושה החשש
לא נתן לאברים להתפרק.
אבל כשאין לב, אין גם כאב לב.