כמו ארמון
מגודר שערי זהב
באביב,
ושערות אדמוניות
אסופות בסרט קטיפה ירוק.
הרשה לנו לדרוך
על שטיח אדום ארוך
ולהשאיר עקבות-עפר
מבין סיביו.
שרנו מזמורים עד שלא נגמר בנו
אור
רדוף שאריות מלאכים
ומישהו משקיף
בעיניים נעולות.
כמו גשם אדים,
או לבוש של דוכסית עצובה.
הזכר לנו טעמם של
קולות החופש,
ולו בעבור גישוש אכול-שקרים
מתוך ערפל לא מוסבר
של בין ערביים.
חפצים מאובקים,
בדי משי פרומים
בתיבות עץ.
דברים של פעם,
ואנחנו ביניהם.
התערסלנו
בתוך שתיקות מרוממות,
יכולנו כבר להתפקע
ולחדול.
וזה כמו כוויית קור
שקודם מרגישים
כמה חצאי
רגעים
של שריפה.
אמצע דצמבר 2005.
נכתב בעבודה שלי. |
