אני מרגישה כאחד הצדפים שזרוקים על החוף.
יש מיליונים מהם וכל מי שעובר יכול לאסוף.
הם מאוד דומים, כולם לבנים,
עם פסים אפורים וכתומים וכתמים.
אבל אם בוחנים כל צדף טוב יותר,
ניראה שאין האחד זהה לאחר.
הם יפים, מבריקים, חלקים וקרים
אך להם פגם קטן: מעין שני חורים,
שמזכירים שאי שם בחוף, ישנו הצדף האחד
שבים האינסוף, הם פעם היוו יחד גוף מאוחד.
פעם, הם הצליחו ליצור מגרגירי חול פנינים...
עכשיו, גם אם תחבר אותם בכוח, זה כבר לא יתאים.

אז אל תשאל למה לצדפים יש חורים.

למה יונים, תמיד מחרבנות על ראשים של אנשים?
מדוע הם לא מנגבות עם העלים של הזיתים?

אל תשאל מה נפל עליך מהעננים...