התבוננת בי בשתיקה. ועכשיו השתיקה שלך העבירה בי רעד. קצת יותר
מתמיד.
אתה יודע מה עובר לי בראש. אנחנו אחד. לו רק הייתי יכולה לשנות
את המציאות קצת. בשביל שנינו. ובשביל כל אחד לחוד. לא יודעת
למה אני מרגישה שמשהו שם למעלה בוחן אותנו. רוצה לדעת אם מה
שיש בינינו זה באמת..נו..אתה יודע...המילה הזאת. אהבה. הוא לא
מבין, זה שיושב שם למעלה, שידעתי
שזו אהבה כבר מהשתיקה הראשונה שלי אתך. ואני כל כך רוצה ללחוש
לך באוזן מילים של חורף. אתה יודע. נו..כאלו מילים חמות. של
מתחת לשמיכה כשקפוא ורטוב בחוץ. אז האהבה שלנו אפילו יותר חמה.
אני רוצה לראות את ההשפעה של המילים שלי. איך החיוך הקטן והיפה
שלך מתפרש לו על שפתיך. עם החיוך הזה אתה אומר לי כל כך הרבה.
בלי מילים אתה אומר לי כמה אתה אוהב אותי, כמה אני עושה לך
טוב, כמה שאתה רוצה שאני תמיד אהיה שם, כמה שבא לך לחבק אותי,
ללטף לי את השיער ולשיר לי שיר מטופש, כמה שאתה רוצה...כמה
שאתה רוצה להרגיש את חום גופי ולראות איך שפתי רועדות מתענוג
עם כל נגיעה שלך. אני לא יכולה שלא להיזכר באותה הפעם, שמשכת
את ידי בכוח אל תוך הגשם, כי רצית לראות את הטיפות גולשות לי
על הריסים. ואז נשקת אותי שם. עם כל הגשם והשפתיים החמות שלך
צרבו לי בלב. איך לקחת את גופי הרועד מקור או אהבה או שניהם,
ונתת לי לשקוע בתוך הזרועות שלך. ככה כמו שאני אוהבת. וידעתי
אז. בשתיקה שלך. ידעתי שאתה אוהב.
ואז שוב לקחת את ידי בתוך ידך הגדולה והתחלת לרוץ בין השלוליות
כמו ילד קטן. כל כך הטרפת אותי. האושר על פניך היה כה גדול.
וצחקת בטירוף. כמו ילד שגילה לראשונה את ארגז החול בחוץ. איך
נכנסנו לאוטו ושמת את השיר שאנחנו אוהבים. איך נסעת מהר ופתחת
חלון. איך הרוח העיפה לנו את השיער יחד עם צעקות הטירוף. איך
שלא ידעתי אם לשיר או לצעוק או לבכות מאושר. אני כל כך אוהבת
את הרגעים האלה אתך.זה רגעים קטנים כמו אלה, מלאי פשטות ותום,
שעושים לי רצון לחיות. וזה בשביל הרגעים הקטנים האלה שאני
ממשיכה לחיות. אני רוצה שנדבר רק מילים של חורף. כל הזמן.
ושתישאר ילד קטן שלי תמיד. שהסם הזה לא יפוג לעולם. אני רוצה
לשתוק אתך לנצח.