קודם כל, תסלחו לי על האיכות הגרועה של השיר. זהו שיר שאני
מאוד אוהב ומתחבר אליו נורא.
השיר הזה נכתב בתקופה בה עבדתי בקניון ברחובות. שם, בדיוק
באמצע הקניון, ישבתי לי עם דוכן של שעונים יוקרתיים וצפיתי בכל
האנשים שקונים וקונים וראיתי את כל המוכרים שמתלבשים בבגדים
יוקרתיים, וכן, גם מכרתי לאנשים שעונים שבקלות עברו את
ה3000...
שם, בין כל העולם שרק קונה וקונה, הרגשתי לא שייך- לא בגלל
שאין לי כסף אלא בגלל היחס של כולם לכסף, הריצה הבלתי נגמרת אל
הקניות, אל העולם הטפשי הזה של הדברים שכולנו לא באמת
צריכים...
מדינה במיתון, אומרים כולם, אבל אף אחד לא מתבייש לבזבז אלפי
שקלים על דברים טפשיים, להזמין קפה וקוראסון בעשרות שקלים
ולרוץ לקנות את הדבר הכי חדש בצו האופנה שגופים מסחריים גדולים
קבעו בשביל כולנו...
שם, בין כולם, התנתקתי וכתבתי את השיר... (וכמובן שזמן קצר
אח"כ התפטרתי...)
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.