1.

מלצרית ניגבה בסמרטוט לח את שולחן העץ החום. אורי נשען לאחור
באי-נוחות ופנה מקום לתנועות ידיה הנמרצות. במבט מושפל ראה איך
פירורים אקראיים עפים על הרצפה. הסמרטוט הלח השאיר סימני ניגוב
על השולחן, שנראה יותר מלוכלך משנראה במצבו הקודם. אורי המתין
שהמלצרית תפנה את גבה וניגב את השולחן עם מפית נייר ועוד אחת.
לחות קלה עטפה בטבעיות את תל אביב, כוס הוויינשטפן בידו הזיעה,
ואורי הביט בה בהנאה גוברת. הוא לא התרגש להיות הראשון שהגיע,
מצבי המתנה לא התישו אותו והוא הביט בעניין גלוי על הסובבים
אותו, תוך שהוא חושב - האם באנתרופולוגיה העירונית שלו יש משהו
מתנשא? הרי גם הוא יודע להיות שחקן כשנדרש. הטלפון הנייד זע
בכיסו ואורי ענה.
''הי, דוד, אני כבר פה.''
''אתה שומר לנו מקום?''
''כבר יש.''
''דיברתי עם מיכל, היא אמרה שהיא תגיע בסוף.''
''מצוין'', השיב בחיוך.
''טוב, נראה אותך. אני אגיע עוד חצי שעה בערך, תתחילו
בלעדיי.''
''...או-קיי.''
המתנה של שנייה יותר מדי.
''טוב, ביי.''
לא יודע לנתק בזמן, חשב אורי וגילה כי רבע ליטר כבר נעלם. חבל,
הערב עוד לא התחיל. הרעב החל אף הוא לדגדג. התפריט נראה מבחיל
משהו, חשב.

2.

דוד הניח את הקסדה על השולחן והוריד את המעיל. אורי ומיכל צחקו
בקולניות והוא נתן בהם מבט.
''מה קורה?''
''תשב.''
''משה פה?''
''על הבר.''
דוד הביט לצדדים ואיתר את משה. הוא הניח את החפצים על הספסל
מול אורי וניגש בהליכה זקופה ומתוחה למשה. אורי התבונן בו.
הייתה להליכה שלו משהו שמנסה להיות מופגן, בתנועות חדות
וקשיחות, כאילו מנסה להעביר שדרים באוויר.
משה לגם סטארופמן כהה על הבר וישב עם אלי ולו כוס גינס. לא
נראה שהשניים דיברו יותר מדי. משה התעסק עם הסיגר שבפיו, מנסה
להביא אותו לרמה הרצויה. דוד נכנס במופגן בין שניהם וברך את
משה, וזה ערך לו היכרות עם אלי. אלי היה המנהל לשעבר של משה עד
שפרש. משה הציג את דוד בתור המחליף של שלמה, מנהל הצוות הקודם,
מהתקופה שאלי היה המנהל.
אורי עקב אחר המתרחש מזווית עינו. לאחר כמה חילופי שיחות
קצרים. היה חייב לדבר איתם על עבודה, חשב אורי, נראה היה לו
שמספיק ודוד חזר לשולחן.
''מה, מזמינים?''
''בוא תשתה משהו קודם'', חייך אורי.
דוד התיישב, הסתכל בתפריט וחיפש בזעף שהמלצרית תיצור עמו קשר
עין. משזו לא נענתה לו, איבד את סבלנותו והוציא את הנייד שלו.
''עם מי דיברת?'' שאל את אורי.
''לא דיברתי עם אף אחד...''
דוד עשה פרצוף תמה והחל לחייג.
''כן, אנחנו כבר פה... מחכים לך, תגיע.''
אחרי שקלט את המלצרית סימן למבטה המרוחק להגיע ופתח בשיחה
חדשה.
אורי סימן לדוד שהמלצרית עומדת מאחוריו.
''כן. תרד בלה גרדיה... חכה רגע'', ובחן את המלצרית. ''איך
קוראים לך?'' נראה שלשאלה היה אפקט מטלטל שכן החזיר את מבטה
מאי שם לשולחן.
''לואיז'', ענתה.
''אני דוד, איזה בירות יש לכם מהחבית?''
''גינס, גולדסטאר, ויינשטפן, סטארופרמן וסטלה.''
''הממ... איך סטארופרמן?''
''בירה צ'כית כהה.''
''טוב, אני אקח סטלה'', חייך וחזר לטלפון.

3.

הערב נמשך. מגיעים גם מרינה, איגור, ברק, חיים, רונן ותמי. על
השולחן בירות, חומוס וסלטים. אורי יושב במרכז, לידו מיכל. אורי
מביט בעיניה והן מכילות זרימה בלתי מוסברת. קול צחוק נעים.
נראה כאילו כל דבר שאורי אומר מעניין את מיכל וכל דבר מעורר בה
חיוך.
למיכל שיער שחור, עיניים שחורות בורקות ורמזים על היסטוריה של
נמשים. יחסית לאורי היא קטנטונת. אני לא יודע אם יש לה מטר
ושישים, חשב אורי, ויחד עם זאת עלתה בו ההבנה כי הקול של מיכל
מהלך עליו כשפים. היו בקולה מתיקות וחום עם נגיעה קלה של סדק.
סדק קטן ומרושע, אפל וסקסי. ההבנה הזו מפענחת את סוד הסבלנות
ששרתה עליו. אורי לפת את הבירה ושאב את הטיפות האחרונות. שילוב
האלכוהול והנוכחות של מיכל לידו הפכו אותו לקליל ומרחף.
הוא החל לתהות על מיכל ושכנע את עצמו שיש משהו מזמין
בהתנהגותה, היא נראית כאילו היא נהנית מכל שנייה איתי, חשב
אורי. מעניין אם היא גם יודעת שאני נשוי עם ילד, חכך בדעתו.
רגע, היא אפילו פגשה את נועה, אשתי, פעם, כשזו הגיעה אליי
לעבודה... אבל עדיין, בת כמה מיכל בכלל? בגילי? הפנים שלה לא
הסגירו גיל. עשרים ושבע עד שלושים, חשב, וגרה לבד בתל אביב?
מחשבה זו העלתה בפניו חיוך בלתי מוסבר.
''מה אתה מחייך?'' שאלה מיכל.
''שום דבר, ילדונת...''
''ילדונת?'' ענתה באכזבה.
''תגיעי לגילי...''
''למה, בת כמה אתה חושב שאני?''
''לא יודע, 27?''
''עוד.''
''28?''
''עוד.''
''29? 30? 31? 32? 33? 34? ??? 39?!''
''את בכלל לא נראית...'' עכשיו זו הייתה מחמאה שקופה. אורי
הרגיש בזוי מעט, זו הייתה דרך גסה לברר את הנושא. לא חשבתי,
אמר לעצמו, מבוגרת ממני בחמש שנים! נדמה לי שהייתה מעדיפה שאני
פשוט הייתי שואל...''
משה התיישב ביניהם לאחר שנפרד לשלום מאלי. הייתה לו הופעה
מחושבת, בגילו המבוגר השילוב של הג'ינס, חולצת הכפתורים
והנעליים האיטלקיות השיג מראה של איש עסקים בחופשה. כמו חייל
בחופשה המנסה להסתיר את סימני השיזוף והשיער הקצוץ.
''זה נוהל אלי מקביל'', אמר דוד למשה.
''אלי מקביל?''
''יש את הסדרה בטלוויזיה, אלי מקביל, כל יום ישר אחרי העבודה
הם יורדים ונפגשים בפאב. פעם בחודש אנחנו מתיישבים.''
משה חייך לשנייה בהסכמה, ואז אמר באגביות ''צריך להזמין גם את
עובדי הקבלן שלנו... את החבר'ה מ-xshare או מ-pwc.''
''כן'', אמר דוד למשה, ואורי היה משועשע מכבדות האמירה. סיבוב
נוסף של בירות.

הבירה החלה להשפיע על אורי. רוח תל אביבית לחה נשבה ביניהם.
''איך הגעת?'' שאל משה.
''באתי ישר מהעבודה.''
''אתה עם רכב?''
''לא, אני חוזר עם הרכבת.''
''איפה אתה גר?'' עצם אזכור נושא הרכבת גרר שאלות לגביו. אורי
כבר החל להרגיש נוח, שכל התשובות המוכנות נתונות לשליפה. עדיין
הרגיש כי הנושא הוא ריטואל קבוע בכל שיחה שהוא משתתף בה.
''אני גר בנווה רותם, לפני חדרה. אני יורד בחדרה בתחנה ומחכה
לי שם האוטו. עוד 20 דקות'', הסביר.
''לא עדיף מכונית?''
''להיכנס לתל אביב כל בוקר עם רכב? וחניה? זה טירוף בעיניי.
אני מעדיף את הרכבת, זה אותו זמן. אם לא פחות...''
עדיין אין מבטי אהדה. אורי לא הרגיש בנוח. כאילו למשה יותר קל
לקדם עובד מרעננה או ממודיעין אבל לא מנווה רותם, שנחשב חור,
ועיקשות טהורה לגור שם. השלווה שהייתה בו החלה לפנות מקום
לתוקפנות קלה ולחה. אורי מחה את אגלי הזעה מכוס הבירה שלו תוך
שהוא משחיט מפית ויוצר בעיה במאפרה עבור המעשנים.
דוד, לעומת זאת, חשק בסיגר של משה.
''איזה?'' שאל בהצבעה.
''pure Virginia light'', ועכשיו כבר לא נותרה ברירה ומשה כיבד
את דוד בסיגר חדש, וזה החל לפמפם. שיעול קצר, עיניים ספק
אדומות אבל מבט של הערכה ושביעות רצון. ''טוב!'' אמר למשה
שהסתפק בהרמת גבות לאישור.
''קח, תנסה'', אמר דוד והעביר לאורי. אורי לא ציפה לאירוע שכזה
ואחז בסיגר תוך כדי שהוא מכמת בשבריר שנייה את הלחלוחית בקצה.
אורי שאף. היה צריך לינוק ולמצוץ חזק את הסיגר על מנת להעביר
שאיפה. אורי הנהן לכבוד והחזיר בשמחה לדוד. ממשה אני לא הייתי
מקבל סיגר, חשב. מיכל ביקרה במבט והוציאה מלבורו לייט בודד
ועישנה בנחת. נפתחה העונה והמעשנים יכולים לצאת מהמחבוא.

פלטת מטוגנים ענקית נחתה בהצהרה על השולחן. אורי רעב מאוד. הוא
מנסה לאפק את רעבונו, אך זה פורץ החוצה בטבעיות.
''את רעבה?'' שאל בג'נטלמניות את מיכל.
''תאכל, חמוד'', ענתה. השפתיים האלו, הקול הזה, אורי מתבונן
היישר אל עיניה הקטנות. שני נצנוצים חיוורים נשארים שם. ללא
עוררין. ''האם הייתי מסוגל לגעת בה, פה, ליד כולם?'' שאל את
עצמו. התשובה לרעב הייתה מיידית יותר.
''יש פה נקניקיות חריפות'', אמר דוד והזיז אחת במזלג לכיוונו
של אורי.
אורי תפס את הנקניקייה, טובל מידי פעם בטחינה ונזהר מאוד על
שפתיו ועל בגדיו. איגור ומרינה התבוננו בפלטה בתמיהה מעורבת
בחלחלה. הם לא אהבו את השיתוף הזה אבל מכיוון שלא רצו להפסיד
החלו לנסות לטעום.
כולם הביטו בחיוך כאשר איגור נפל על פלפל חריף מטוגן שהסתנן
בינות לנקניקיות. המחזה של העולה החדש נופל בפח החריפות אמנם
כבר מוצה, אך פניו האדומות של איגור, עיניו הדומעות,
ניסיונותיו להראות מאופק ולהשתלט על הנזלת והשיעול שתקפו אותו
באחת, נראו כה משעשעים לחבורה. איגור החל לגמוע את שארית הבירה
שלו מיידית והחל להירגע. דוד חתך במזלג חתיכה נוספת מהפלפל
הנגוס וטעם, כמומחה וטועם פלפלים מקצועי. ''זה חריף'', פסק
במקצוענות. למרות עורו השחום ניתן היה לראות כי הוא מאדים
ומזיע, ואף הוא נאלץ לסיים את הבירה עד תום. אורי בחן את שארית
הפלפל והעז במזלג לחתוך חתיכה. במופגן הייתה גדולה ומרשימה.
''תיזהר...'' יעץ לו דוד, ואילו שאר החבורה עיוו את פניהם
בפחד. אורי לחך את הפלפל בחכו. פניו הראו כאילו הוא מתענג על
המעדן ולא הסגירו קמצוץ של בערה, לא הסמקה ולא הזעה.
''לא רע'', הפטיר בנינוחות.
''אתה לא נורמלי'', אמרה מרינה.
''רוצה קצת?'' הציע.
''ממש לא.''
אורי חייך וניסה ללגום מהבירה שלו בצורה מאופקת. כשהוא מחכך את
לשונו בחך העליון, הרגיש כיצד מכת חשמל של אלף וולט מחליקה
ומרפה את לשונו לאט לאט. אם מקודם היה רעב, כעת היה מורעב.
כצפוי, הבירה נגמרה. אורי תר אחר מבטה של המלצרית, צד אותו
וזימן אותה. להפתעתו היה היחיד שביקש בירה נוספת. דוד, משה
ואיגור אמנם סיימו את הבירות שלהם אך נראה היה כאילו שבעו
מהערב. אורי לא חש בנוח להיות היחידי שמזמין, כעת ייתכן שהוא
יעכב את כל החבורה, מצד שני הרגיש כי יצטייר באופן מגוחך אם
יבטל ולכן נשאר בהזמנתו. כעת המתין בשקיקה לבירה ולשמחתו זו
הגיעה בזמן.

איגור ומרינה החלו מפטפטים ברוסית קולחת שזרמה מהם בהתעלמות
מהשקט שנהיה בחבורה. אורי התבונן בשארית הפלטה שמולו כחיית
טרף. הוא תפס שתי נקניקיות אחרונות, שתיהן ספק חרוכות. לרגע
הרגיש לא בנוח כלפי מיכל, וכיצד הוא מצטייר בעיניה. המשקל
העודף שלו החל להעביר אותו מקטגוריית המוצק והמלא לשמנמן, בעל
כרס וסנטר. אורי חיכה וכאשר מבטה של מרינה הוסט מעט חטף
נקניקיה שנגסה בה לפני כחצי שעה. חבל לבזבז ומרינה בבירור לא
רצתה אותה, אבל לבקש נראה לו כחוצפה או גסות. במיוחד ממרינה
שנראתה כה אצילית.
כמה צ'יפסים אחרונים, טבעות בצל מיותמות ואפילו עלה חסה שאולי
היה רק קישוט. כמה כתמי שמן צפים על מגש נירוסטה מיותם.
לשמחתו של אורי המלצרית פינתה את כל הצלחות ואף הביאה כמה
צלוחיות בוטנים טריים לרענון. אורי הרגיש שבע ולאות. היה משהו
בבוטנים שגרם לתחושת חום בלחיו, והבירה, נראה כי אין לה מקום.
הוא הרגיש שהיא מיותרת והפכה לנקודה שבה שתיית אלכוהול הופכת
מנעימה למכבידה. היה בתחושה זו סוג של הודאה שאינה ברורה, שכן
פעם יכול היה להפליג בשתייה, אך בעבר לא הצליח להרגיש בנקודת
העצירה ופעמים רבות מצא את עצמו הרחק מנקודת האל חזור במצבים
מביכים.

תחושה של סיום אפפה את השולחן, המוזיקה פתאום לא נעמה והישיבה
על ספסלי העץ החלה להיות מורגשת. התחושה משותפת לכולם, ומשה
מגלה זעף קל: ''נזמין את המלצרית?'' שואל את דוד. ''הזמנת את
המלצרית?'' אומר דוד לאורי המשתומם. דוד קם וזוקף את גבו וקורא
''לואיז!''.
הקריאה מחלחלת בחלל האוויר ונספגת באי-נוחות בפאב שכבר החל
להיות עמוס.
חשבון. אוסף שטרות וכרטיסי אשראי. יש ויכוח קטן על גובה הטיפ,
אך הנושא נפתר מהר, כל אחד ממהר לזרוק עוד שטרות או מטבעות
נוספים. עכשיו הטיפ נראה גבוה מדי. דוד אוסף את השטרות, לוקח
אחד וזורק לאיגור שלא ייפגע, הוא לא הזמין הרבה. אורי קם
ומיישר קלות את מכנסיו ומתחיל לפלס עם כולם את דרכו החוצה.
אורי נצמד למיכל. הוא רומז בשפת גופו שהוא רוצה להישאר עם
מיכל, בכל אופן להבטיח בקשה להסעה, ואם אפשר לא להכריז על כך
בקול רם.
''אתה צריך טרמפ לרכבת?'' שואלת אותו מרינה.
''אני חושב שזה בכיוון שלך בלאו הכי?'' שואל אורי במבוכה את
מיכל.
''אני אסיע אותך'', מיכל עונה.
''אני אסתדר עם מיכל, תודה'', השיב אורי למרינה.
תל אביב. פנסי רחוב נפרדים ממגרש חניה חשוך. שעת לילה מוקדמת
שאינה סיום ואינה התחלה.
אורי מתענג על הישיבה במכונית של מיכל. ''לאיזו תחנה?''
שואלת.
''אני בדרך כלל עולה בהגנה, אבל עכשיו יותר נוח מרכז."
''מה שיותר נוח לך.''
''נראה לי שמרכז, את יכולה להיכנס לתחנה, עדיף שתסעי דרך
ז'בוטינסקי.''
האוטו נקי. ריח נעים אופף אותו. האורות הכחולים והאדומים
מהמערכת מסנוורים את אורי קלות. אני מקווה שאין לי ריח מסריח
של בירה, חושב אורי.
''כמה זמן את כבר בחברה?''
''שנתיים. וחצי. חיכיתי עד שהמנהל שלנו עזב ועכשיו הצטרפתי
לצוות שלכם.''
''הכרת את דוד או משה קודם?''
''כן, אבל... בערך.''
''די לדבר על עבודה!'' צרח במוחו קול. עיניו הביטו בצער על כל
סיבוב הגה, על כל פעימת מנוע ועל כל רמזור ירוק. מיכל שמה דיסק
של מוזיקה לטינית והחלה לפזם סמבה בספרדית. קולה סחף את אורי
וזה החליט פשוט להתהפנט.
פנייה אחרונה שמאלה לתחנה.
המכונית נעצרת.
''לאישה ולילדים.''
''כן'', אמר אורי בחיוך רפה.
''איפה נועה?''
''עובדת, משמרת לילה היום.''
''והילד?''
''עם בייבי סיטר.''
אורי לא חשב על סיום השיחה והוא מתעכב שנייה אחת יותר מדי
כשהנייד של מיכל מצלצל, הדיבורית מופעלת והנייד מציג ''דוד''.
''מה קורה, מיכל?''
''בסדר, מה איתך?''
''יש מסיבה של החברה מ-xshare בכזהאוס, יבואו יגאל ודנה
מצ'קפוינט.''
''אתה תהיה שם?''
''כן, וגם תמי מהנהלת חשבונות באה.''
''טוב, נראה. אני אצא מפה ואולי אני אעבור שם.''
שתיקה.
''טוב, ביי.''
''ביי.''
אורי החל לזוע בעצבנות. השיחה הזו התארכה לו יותר מדי, עכשיו
כבר מאוחר וצריך לזוז. ''טוב, ביי'', הוא אומר ומחקה את הדיבור
של דוד.
''לילה טוב, וסע בזהירות.''
אורי מרגיש את לשונו יבשה וכבדה. הוא מגלה שנסע ללא חגורה
ומנסה לקום מבלי שהדבר יהיה מורגש.

רכבת מרכז. שני אנשי אבטחה משועממים מקבלים את פניו ומבקשים
לבדוק את תיקו. אורי נבוך ומסתבך עם הפתיחה ומרגיש את ריח הפאב
והבירה בוקע ממנו. השעה עשר וחצי בדיוק וזה זמן הרכבת וככל
שהרציף מבצבץ ונגלה לעין, הנה הרכבת האדומה ממתינה לו שם. אורי
מזנק ועובר להליכה מהירה וצעד ריצה. רעמת המנוע המתגברת של
הרכבת מגדילה את החשש והוא נאלץ להסתפק לבסוף בצפייה ברכבת
מתרחקת לאיטה.

עכשיו הוא הולך לאט ומחכה שהדופק יחזור לקצב הרגיל. תסכול רב
עובר בו ואלמלא התנשף היה נאלץ לקלל או לרתוח. מפחד להסתכל
בלוח ולבדוק מתי הרכבת הבאה. הוא הולך למתקן המים לשתות מים
בטעם נורא ומתיישב על הספסל.
הזמן עבר ועתה, משנרגע, שתה מים נוספים ולחרדתו גילה שהרכבת
הבאה תבוא באחת עשרה ושלושים. הוא החל לשוטט על הרציף. תחילה
לבדו ולאחר מכן הצטרפו עוד טיפוסים. זה היה הזמן להתקשר לבייבי
סיטר.
''הי, מאיה.''
''הי, מה קורה?'' ענה לקראתו קול מנומנם ומייחל.
''בסדר.''
''גיא יושן.''
''כן, יופי... אני מאחר קצת... כנראה פספסתי את הרכבת...''
''אוי. טוב, אני פה.''
''את יכולה להדליק את המים?''
''איפה זה?''
''למעלה, ליד המקלחת...''
''או-קיי, עוד משהו?''
''לא. תנוחי בינתיים.''
''או-קיי. ביי.''

ועכשיו לאשתו.
''מה קורה, איפה אתה?''
''אני ברכבת.''
''יופי. באיזה תחנה?''
''לא, אני ברציף בתל אביב. עוד לא יצאתי. פספסתי את הרכבת.''
''אוי. אמרתי למאיה שתגיע בזמן.''
''אני יודע...''
''טוב. מה תעשה בינתיים?''
''אני אשתדל לא להשתגע. מה אתך?''
''כרגיל, משמרת של יום חמישי.''
''מתי תגיעי?''
''כרגיל, בשש...''
''או-קיי.''
''או-קיי.''
''אל תשתכח לתלות את הכביסה, הפעלתי מכונה לפני שיצאתי.''
''או-קיי.''
''לילה טוב.''
''לילה טוב.''

אורי מהלך על הרציף. לא מתחשק לו לשבת ומצד שני התיק מכביד
עליו. מאוד. המכונה לממכר חטיפים ומשקאות בולטת בחשיכה ברציף.
אורי מסתכל מה מוכרים שם. ''אני לא רעב, אבל הייתי שותה משהו
קר'', חשב. לחרדתו הוא מגלה שיש לו רק שני שקלים. הרבה פחות
משחשב. ''נו, טוב''. הוא מתיישב שנית על ספסל ריק. מצמיד לבטנו
את התיק, מחבק אותו ומשעין עליו את הראש.

4.

הרכבת הכחולה עצרה בחריקת בלמים צווחנית. רעש בלתי נסבל שכמעט
הסב לאורי כאב ראש. הוא ירד לבדו מן הרכבת. שני סדרנים ומאבטח
מצפים לו. אפשר להתחיל לסגור עכשיו את התחנה, הוא הנוסע
האחרון. עשרים אחרי חצות והוא הולך אל סוף החניון החשוך. שם
ממתינה לו בנאמנות מכונית החברה. נסיעה של חמש עשרה דקות
לישוב.
שקט עמוק שורר ברחוב ואורי שונא את קול צפצוף האזעקה המסגיר את
הגעתו. מאיה שוכבת על הספה בסלון ומזפזפת ביד אחת. ידה השנייה
מונחת על שיפולי בטנה ומתחת למכנסי הטרנינג. ממש כמו גבר, חושב
אורי. מאיה מזדקפת למשמע הדלת הנסגרת ומתמתחת.
''גיא נרדם בתשע'', אמרה ביובש. שרידי ארוחת ערב ומשחקים עדיין
היו פזורים בסלון כעדויות.
''תודה רבה.''
מאיה גירדה בעורפה.
''נועה תשלם לך מחר...''
''בסדר.''
''לילה טוב.''
''לילה טוב.''
''תודה.''
אורי לקח את הצלחות שנותרו בסלון והעביר אותן למטבח ולכיור.
עוגיה אחת נפלה בדרך על הרצפה. אורי דרך עליה ואיתר אותה ומבלי
לשים לב הכניס אותה לפיו. הוא הרגיש כבדות ועלה לחדרו. בדרך
השתהה למספר שניות בפתח חדרו של גיא והמשיך בצעדים כבדים לחדר
שינה.
המים היו חמים ונעימים. אורי הגביר את המים החמים והאדים החלו
למלא את חדר האמבט. עם גבו אל הקיר, נותן למים לעבור עליו עוד
ועוד. עד שהרגיש כי לא יוכל להמשיך לבלות שם יותר. הוא לא זכר
- האם כבר הסתבן וחפף את הראש? הוא שב על פעולות אלו ויצא רטוב
מהמקלחת. המקלחת העירה אותו. מורד בדרישת גופו שקורא לו למיטה,
אורי ירד אל המטבח. השעה כבר אחת ומשהו חסר לו כדי לחזור
לתחושה הקודמת של העייפות. הוא מצא בקבוק יין אדום פתוח וכוס
יין גדולה. בתחילה מזג עד שליש הכוס ובמחשבה שנייה מילא את
הכוס. הוא ניגש אל המחשב וצירף כיסא נוסף כדי שיוכל להשתרע
ולהניח את רגליו למעלה. תחילה בדק את הדואר. לא היו שום הודעות
מלבד דואר זבל. לאחר מכן עבר על רשימת אתרים בהם נהג להתעדכן.
גם שם לא ציפו לו הפתעות. הוא לגם מהיין ובהה במסך. Google.
הגיע זמן להחליף רגליים. השעה הייתה רבע לשתיים. אורי הזדקף
והתיישב על הכיסא. ידיו אוחזות בראשו ועיניו כבדות, המשיך
לבהות במסך ה-Google הריק. הוא הקיש ''עמוס אורן''.
''התקבלו 28521 תוצאות ב-0.16 שניות.''
אורי הבחין מיידית כי מדובר במבקר מוסיקה ולכן תיקן.
''עמוס אורן - מוסיקה''. התוצאה הפתיעה אותו למדיי. בראש העמוד
התנוסס לינק לאתר של וואלה שופס: ''ספרו של עמוס אורן 'ציפורים
נודדות' בהוצאת תאנים''. המחיר היה 59 שקלים במקום 69. בנוסף
לתמונת כריכת הספר הופיע שיר אחד מתוך הספר. וכותרת תחתונה:
''עמוס אורן. משורר, נולד ומתגורר בתל אביב. כותב שירה
עכשווית. שיריו עוסקים בנושאי אקטואליה ובמעמדו של האדם הבודד
בעיר''. לחץ לרכישה.
לינק נוסף - קישור לאתר ''הארץ'', לסקירה של ספרים חדשים במספר
הוצאות, כולל ''תאנים''.
לינק נוסף. רשימת משתתפים בערב שירה שנערך לפני שבועיים בבית
הסופר. אורי בחן את השיר בוואלה. עמוס איזכר שם את לו ריד. רגש
וזיכרון מילאו את גופו. כמה אהבנו לשמוע לו ריד.
בתחושת דחיפות הזדקף אורי. הוא ניתק את החשמל ממנורת הצד וחיבר
במקומו את הפטיפון שמזה שנים מעלה אבק. הוא נזכר כי התקליטים
קבורים בתחתית ארון הבגדים והחל לחפש אך העדר האור בארון עצר
אותו והוא אסף ונשא את כל התקליטים בידיו. המשקל היה עצום.
ועוד לפני שהספיק להניח החלו תקליטים נופלים מהערמה ונחבטים
ברצפה. הוא החל לעבור ברפרוף על התקליטים, נהנה מתחושת
האצבעות. ''מממ... כמו לעלות על אופניים אחרי מספר שנים. או
לנהוג על רכב עם הילוכים. הנה! תקליט ללא עטיפה'', אותו חיפש.
לו ריד - ''Legendary Hearts'', זה שלא אהב עמוס.
הייתה לעמוס תכונה של היבדלות עקרונית, וכך כל מה שאורי אהב
עמוס החליט שהוא לא אוהב. אחרי שניכס לעצמו את כל אלבומיו של
לו ריד, מצא אורי ראשון את האלבום ''Legendary Hearts''. ''אין
לי מנקה תקליטים'', רטן. שיהיה בלי... מה עם הפריט הזה? עדיין
מיצרים אותו? תהה. אורי כיוון לרצועה ולחץ על הכפתור. המחט
נחתה בדיוק בחריץ בקול פצפוץ. ''When you quit, you quit'', שר
לו ריד. אורי ינק את הצלילים מהאוויר לעצמותיו כמו חמצן והוריק
את שארית כוס היין.
''לחייך, עמוס.''
אורי רוקן את בקבוק היין. הוא הגביר את הווליום וחייב היה
לעבור לאוזניות. הוא שיחק עם לשונו בחכו, לחוש את כבדות הלשון
ושארית טעם היין. מי הכיר בירות אז, חשב. היה אז רק גולדסטאר,
זה כל מה שהכרנו, גם היה הכי זול, לא? הרהר.
בכל מקרה, את 'ציפורים נודדות' רכש לפני כחצי שנה בסטימצקי
ב-79 שקלים, אבל על ה-mail ששלח לעמוס בברכה על ספרו, לא קיבל
תשובה. דרכיהם נפרדו. עמוס שנא את ההתברגנות של אורי, בית,
אישה וילד. עולמו היה אמנות וכך ציפה מאורי להיות אמן. ויחד עם
זאת עדיין ערך השוואה וההיבדלות מול אורי - - - עדיף בעיניו
שיהיה אמן, אבל משני ביחס אליו, דחוי או נחות.
אורי אהב את עמוס, אך לא יכל להכיל את דרישותיו. וכך נפרדו
לאחר שבילו יחד את רוב תקופת התיכון והצבא ואחרי. אורי התגעגע
בייחוד לשיחות הנפש על בירה שניהלו באדיקות, כתאומים לזרות
בעולם. כל כך רחוק. השיר נגמר. המחט עלתה אוטומטית ונחתה על
התושבת.
התקליט נעצר.
הצלילים נדמו.
מחלון חדר העבודה יכל לראות את החניה של הבית ממול. כבר שנתיים
שהוא לא יודע מי גר שם (נועה בטח יודעת). הדומייה הייתה מוחלטת
עד שהרעש היחיד ששמע היה נשימותיו הכבדות.
''להתראות, עמוס.''

אורי התיישב שנית מול המחשב. לוגם טיפות מהכוס הריקה. יש שם
תיקיה חבויה עם מספר סרטונים. קול בכי שינה את התוכנית ואורי
עולה לחדר של גיא. גיא יושב וממרר בבכי ועיניו עצומות. במיטה
שלולית. אורי ניגש לארון ומוצא פיג'מה אחרת ותחתונים יבשים.
גיא מרים את ידיו למעלה ומשתף פעולה להחלפת הבגדים כשעיניו
עצומות והוא מיילל. אורי מחבק אותו ומשעין את ראשו של גיא על
כתפו. הוא כבר כבד. אורי מוותר על החלפת מצעים ולוקח את גיא
לחדר השינה. הם מתכרבלים יחד תחת אותה שמיכה ונרדמים מיד.

5.

''מה קורה?'' השאלה מעירה את אורי.
התריס נפתח קלות ומכניס אור לחדר. נועה עומדת בחדר ומתפשטת,
גבה אל אורי.
''עשית פה מסיבה אתמול בלילה?''
''אה..?'' מלמל אורי.
''השארת בקבוק יין על השיש... ומה זה כל התקליטים, למה פיזרת
אותם ככה? איזה בלגן עשית שם.''
''מממ...'' הדיבור קשה עליו. פיו וגרונו יבשים וראשו מעלה
ניצנים של כאב ראש.
''הבנתי שחזרת מאוחר אתמול. שמאיה לא תעשה לך עכשיו בעיות אם
נצטרך אותה. אמרתי לה שבעשר תהיה פה.''
''ומה עם הכביסה? בטח השארת אותה במכונה ועכשיו היא מסריחה. זה
לא בסדר. אתה קם?''
''למה גיא ישן במיטה שלנו?''
אורי פקח עין וראה את גיא ישן וידיו מושטות מעל לראשו. גופו חם
ועורו רך ובהיר וללא רבב.
''צריך לקחת את גיא לגן, אתה קם?''
''כן'', אמר וקילף מעליו את השמיכה.