(קטע  א)

כרגע,
אני מהלך כמו צל במעוז הערפל,
אור חזק חודר מידי
מנסה לחדור אלי.
אני משוטט כבר תקופה ארוכה,
לא קיוויתי שכך יהיה.
כן סלדתי מהרעיון לחיות כך.
אני כבר זמן רב יתום בדרך האביונה,
מצפה להתעקש על קרן בינה,
אך זו העצלנות גוברת עלי.
אני ניזון מקרניים בודדות של אור,
כמו פילטר שתוכנן לעבוד הפוך,
שיצא קצת פגום מפס הייצור.
אני יצור עם אות הבל באדמת קין.
אמא ואבא דאגו.

(קטע ב)
   
אתמול החלטתי שלא לחשוב על מה שקורה,
ולא לענות לשום צלם קורא.
הייתי מנסה להבין באמת מה מתחולל אצלי בפנים,
איפה הטעות.
אני הייתי מקשיב לריק, ואני הייתי שותק,
אני הייתי מקשיב לריק הסואן.
אני הייתי מאזין לריק הסואן.
אני הייתי מזין את הריק הסואן בסדר הברור,
נותן לכל חשיבה את זכות השידור,
זכות הבירבור המזדקן שכבר נמאס לו מעצמו,
זכות הפירפור. כן יש מחשבות
שמותר להן
לגווע.
ואני הייתי מתאמץ לא לסטות מהמסלול,
ממש כמו נהג מסטול.

(קטע ג 1)

היום זה המחר.
היום זה המחר של אתמול.
אנשים מפוקחים נראים לי בברור.
תמיד הייתי מאשים,
ובעצם תמיד הייתי זה שלא יודע.
תמיד חשבתי על עצמי כהמסקנה הסופית.

(קטע ג 2)

היום זה המחר של האתמול המוחלט.
כן, לא אחזור יותר לאחור,
וגם לא אביט,
לא, אני לא אהפוך לנציב של מלח!
מאסתי בעצירות לפני סף הרגע.
היום זה המחר של האתמול המוחלט,
המחר של הרגע הבועט,
הלידה, הפיק של סאונד החיים,
החיבור עם העשיה המטא פיזית,
בתוך העירבוב הגשמי של העכשיו.

(קטע ג 3)

בתוך הרגע הקדוש הזה שאני סוף סוף קולט
שאני בעצם תופס את הזמן בשיניים,
ונוגס בו, ונוגס ונוגס ונוגס,
עד שלא נשאר ממנו כלום.
לא נחרד ממנו יותר,
אני יותר לא צייתן לשקרי הזמן,
לא נלחץ. אני במצב שאני מבין את העכשיו
מעבר לרגע.
מנתח את תאי הרגע כמו מקרוסקופ שמתבונן על העכשיו, מעבר לרמת
התא,
וזה בעין בלתי מזוינת.
וזו לי ההארה.