ופתאום, הדבש והעוקץ מקבלים משמעות קצת אחרת...


ככל שנוקפות השעות אני מגלה יותר ויותר, שאני לא מצליחה
להירדם. קשה להירדם כשבוכים. אני יודעת, שאם הייתי מסתכלת
במראה עכשיו, הייתי רואה שהעיניים שלי הופכות לסגולות. כמעט
כמו של אליזבט טיילור, בימים היפים שלה. אבל היא לא בכתה! טוב,
אולי כי היא הייתה כל כך מסוממת ורוויה מאלכוהול, שאפילו
לדמעות לא היה כוח לפרוץ החוצה.
הכדור הלבן מפלס לו את הדרך למעי הדק שלי. או למעי הגס. או
לסתם איזה מעי תועה. עובר בדרך אלפי כדוריות אדומות, לבנות,
כחולות וצהובות. איזה קטע, הנה הזקן ההוא מ"החיים"... נו,
הסדרה המצוירת הזו. מה נסגר איתו? הוא לא מת כבר ב"היה היה"?
טוב, אני באמת מתחילה להיות מסטולה, דווקא כשהטלפון מצלצל וחן
על הקו. הקרציה. חברה שלו קצת שחררה את החבל מסביב לצוואר
הפתטי שלו והוא הספיק להיזכר שהוא צריך גם להיות קצת מאושר.
אנחנו עושים קצת סקס טלפוני ואחרי שהוא גומר (ואני לא - כרגיל)
הוא נזכר לספר לי ש"דביבוני" (ככה המפגר קורא לחברה שלו)
החליטה שהיא רוצה לעשות לו ספירת זרע כל ראש חודש. סתם כדי
להיות בטוחה, שהוא לא מבזבז את הזרע שלו על אף אחת. אחרת.
"אמממ..." אני ממלמלת ושואלת אם במקום זרע הוא יכול להשפריץ
קצת דם. ככה, היא לא תראה שחסר לו ואני אוכל לרקוד על הדם שלו.
איזה עולם מצחיק, לרגע היה נדמה לי שהקרציה אמר שהוא מטורף על
הדביבון שלו ומוכן לעשות בשבילה הכל. חשבתי באותו רגע, לעשות
לו טיפול מיוחד של העצמה לפתוח את מוחו ולהחזיר את הלחץ התוך
גולגלתי למימדיו הטבעיים. שלפחות יוכל לנשום באופן עצמוני. אם
לא הייתי כל כך מסטולה, הייתי אומרת, שלחיות בשני עולמות
מקבילים עם טרמינולוגיה שונה לכל עולם, מחייב חיזוק של מציאות
אחת, אשר באופן פרדוקסלי, היא המציאות המאמללת. וואי - יצאו לי
מילים מה-זה חכמות!!! אני אסביר: הקרציה מנסה לחפות על
האומללות שלו במונחים פתטיים. אבל הוא חייב. אחרת, כיצד הוא
יסביר לעצמו מה לכל הרוחות והזיונים הוא עושה שם??? אה, כן,
וכאן נכנסת אני - הנשיקה הקסומה. וכשהוא מחבק אותי, הזין שלו
עומד כמו שרביט הקסמים שלי (אה... כן... הוא מטורף על הדביבון)
וכשאני עצובה, הוא מלטף אותי בעיניים, בידיים ומנשק אותי במצח
ואומר לי שאני מקסימה (כבר הזכרתי שהוא מוכן לעשות בשבילה
הכל?) ואם הייתי ססמוגרף (ההוא של רעידות אדמה...) הייתי קופצת
כמו מטורפת במשך ארבעה חודשים לקראת התפרצות הר הגעש כשהוא
משכיב אותי על המיטה הכחולה שלי ומפחד לגמור כי... הוא ירגיש
רע אחרי זה, אבל זה לא מפריע לו להשפריץ לי על היד... יד
הגורל! זוהי הסכמה של החיים. "החיים" - רגע, הנה מתחילה מלחמה.
קרציה, חכה רגע על הקו, אני חייבת לתצפת על ההמוגלובין.
המניאק, שלא יברח. חלאה - הוא ברח! מה עושים? אני חייבת להחזיר
אותו! גם כי אני שתלטנית ומנצחת וגם... כי אני מרגישה...
מרגישה! הדמעות מציפות אותי, כמו עליסה בארץ הפלאות. הוא גנב
לי רגש... ההמוגלובין... הקרציה... אוף - אני לא מסוגלת לחשוב!
הכדור כבר מתחיל להשפיע. הקרציה כבר אסף את קו הנל"נ וזחל
למעונו הדל, לא לפני שהספקתי להטיח בו שהוא רע. ממש רע.
כואב לי - אבל זה יעבור. אני חייבת לברוא לעצמי מחר מאושר. אבל
באמת מאושר.
אני נרדמת אל תוך עולם של פנטזיה, נסיכים ואגדות, מכשפים
ופיות...
וחולמת...