כדמותך המהלכת בחינניות, ספק מודעת ספק לא, טיפות ממטירות עצמן
על כתפייך השדופות החשופות לכל.
דבר לא עומד כנגדך, מנסה לעצור - או לקטול.
צלליתך מרצדת על הקרקע בתנועות חדות, לא זהות לתנודות גופך
השועט באכזריות על הקיר, כמנסה לשבור את הבלתי ניתן להריסה
ידנית.
אך האין זו אשליה שנוצרה על מנת לתת לך תחושה של אמת?
כי האמת הייתה לשקר כואב הבוער בקרבך, רוצה לצאת כמו תינוק
שרוצה להגיע לאוויר העולם.
והנה כך, בעודך מתנגשת בקיר הלבנים הלבן המוכתם מדמך, צלליתך
עוד נטועה במקומה, זעה קלות. אך לא אחרייך הולכת, אם כי תפורה
לקרקע.
כשנופלת הינך לאדמה, החצי יבשה חצי רטובה מזרזיפי הדם המטפטפים
בכיעור מזווית עינך וטיפות הגשם הקלילות הנופלות מן השמיים
ביופי שכזה, צלך נשבר לרסיסים ומתפוגג בקור הלילה.
בתחושה ערפילית וסמיכה שמתעתעת את מחשבותייך, את לא חושבת ולא
מנסה לקום. רק נשארת שם לשכב, ולדמם למותך.
לא בוכה ולא צועקת לעזרה; אדרבה, מתענגת מן הכאב, ורגועה,
כשפנייך נעשות חיוורות ומאבדות צבען.
הדם השותת מקיף אותך כהילה הלבנה שהייתה סביבך עד לרגעך
האחרון.
ועכשיו הוא חלף, כמו נפשך, הלך; והוא או נשמתך לא חוזרים, וגם
את לא. כי סיימת, ולנצח נדמת.