בכל אחר צהריים היא שכבה על המיטה בחדרה.
עינייה הירוקות, העדינות, בעלות הריסים השחורים והארוכים היו
מביטים אל התקרה וממצמצים לאיטם כאילו מתוך ניסיון להפיג את
העייפות שאווירת הריפיון בחדר יצרה.
שפתיה הורודות היו נראות מעט יבשות, אולי היה זה בגלל מזג
האוויר ההפכפך הזה שהיה אז, בסתיו.
הן תמיד היו רפויות כאילו דבר מה העציב אותה.
שיערה השחור היה מפוזר על הכרית סביב ראשה ברכות.
ולאור המנורה הקטנה עורה הבהיר נראה כעטוף בהילה זהובה.
אם היית מביט אל החדר באותם אחרי הצהריים, היית עוצם את עינייך
כדי לוודא שהיצור הזה שם, כה עדין ונוגה, אנושי הוא, ולא
מלאך.

והיום כשתביט פנימה בזהירות תמהר ותעצום עינייך בבהלה גדולה,
ולא תבין מדוע החדר כל כך חשוך וריק, ולאן נעלם היצור העדין
שהיה כה יפה למראה.

ולמה רצה להפוך למלאך, אם היה כבר כזה?