רציתי להגיד לך להישאר שלא תלך ממני, רציתי לצעוק מעמקי נשמתי
שאתה מרפא אותי, גורם לי להרגיש מובנת, גורם לי להיות בפעם
הראשונה רצויה וכשניסיתי כל מה שיצא מפי היה לילה טוב.
אתה בטח לא זוכר את ריח הקטורת שאני לא יכולה לשכוח. אתה לא
זוכר את העלים הרטובים מטל של בוקר אחרי שהלכת כי הייתי שם לבד
לחוש בזה. אתה כבר בעצם היית רחוק.
שמעתי מרחוק קולות של צחוק, זוג מחובק עבר ליד. זיהיתי את
הבחור, זה האחד שחשבתי שאולי יום אחד יהיה שלי, הוא בהה בי
ומעיניו יכולתי לראות שהוא יודע הכל, הוא יודע שבליבי אני
אוהבת את גופו המושלם, הליכתו החתולית, את שיערו השחור ואת
עיניו הנוצצות. הוא ראה אותי אולי לשניה, ראה, חייך והלך. ואתה
בעצם כבר לא היית שם, כי אם היית שם היית רואה את זה ואומר לי
שהוא לא שווה כאב לב.
ישבתי שם על המדרגה עוד כמה דקות מנסה לתפוס את מהות הרגע. את
התחושה של היד שלך כשליטפה את הלחי היבשה שלי, זאת שקשה לה
לדמוע. ניסיתי לחשוב על מה הייתי יכולה להגיד כדי שתישאר שם
איתי. תלותית היית קורא לי. מפחדת מהצל של עצמה, ואולי זה
נכון, אני דווקא מפחדת ממה שהוא לא ריאלי, דברים שאני לא
מסוגלת לשלוט בהם כמו בדידות או עצב. מדברים מוחשיים אני לא
מסוגלת לפחד, ובטח שלא מבני אדם. פחדתי מהמצב, אם תישאר לא אדע
מה לעשות עם עצמי, וכשהלכת הרגשתי שאני לא יודעת איך להגיד לך
להישאר.
ובכל זאת אני לא מכירה אותך הרבה זמן, כמה שבועות, זאת
תלותיות, ללא ספק, בזה שעוזר, במושיע, כמו שחולה מתאהבת ברופא
שלה ככה התאהבתי בך, דווקא כי ידעת הכל עלי עוד לפני שדיברנו,
דווקא כשכל פעם שעמדתי להגיד משהו כבר ידעת מראש מה עמדתי
להגיד, קראת אותי עד הסוף וידעת את הספר חיים שלי בעל פה.
אבל אתה את זה אולי בוחר לא לראות. דווקא את מה שאני צריכה
יותר מכל שתדע, את אהבתי אליך, את התחושה הנוראית כשאתה במצב
רוח רע או כשאתה עסוק עם מישהי אחרת.
הלכתי מהמדרגה שלנו, הכנתי תה חם ובהיתי בטלויזיה, עוד יום
יעלה בקרוב, אתה לא כל כך רחוק ממני, אתה ישן בטח, רק אני לא
יכולה להפסיק לחשוב על כל מה שאמרת. רק אני תקועה עם עצמי.
ושוב זזתי, הפעם למקום אחר, הדלקתי קטורת בניסיון לחוש בך שוב,
הגפרור גרם לכוויה בידי אבל לא כאב לי כי עוד הייתי עסוקה
בניסיון להיפטר מעצם המחשבה ששוב פעם נפלתי, שוב פעם נכנעתי
לאהבה. וכך ישבתי במרכז החדר המואר בעזרת נר בודד, ריח הקטורת
שורף את אפי וצובט את ליבי וניתחתי את המצב עד שלא יכולתי יותר
ובכיתי, בכיתי אולי שעות, הכרית שהיתה מונחת על הרצפה נראתה לי
בודדת כמוני, חיבקתי אותה וקיוויתי שתהיה אתה זה שיחבק אותי
פעם הבאה שניפגש.
ואז צחקתי על עצמי, תראה אותי, חשבתי, יושבת באמצע חדר חשוך
ובוכה, וצחקתי קצת, אח"כ הרגשתי טוב ושוב בכיתי, וכך אני, לא
מסוגלת להחליט אם טוב לי או רע לי, אם אני רוצה לבכות או
לצחוק.
אז בכיתי.