הם באו ממקום בו השמש כבר כבתה,
נקבצו מתחת לירח בוער,
יצאו מכוכים אפופי עלטה,
אל האור הלבן המסנוור.

אלפי אלפים הם עלו אל הזוהר,
כשלו אל מול גדולת אין קץ,
גדולה של לובן וטוהר,
והרוח מנשב בצמרת עץ.

הם בנו מגדלים, הם הטילו כשפים,
הרוחות להם זימרו קינה,
אלפי שנים של עבודת נמלים,
למען הנוגה החם של הלבנה.

כשאצבע נוגעת בסהר כסוף,
שלכת נוגעת בלב האדם,
עלי שלכת מתעופפים באוויר השקוף,
צובעים את הלילה בדם.