מעטים וספורים, כמו שיערות על ראש תינוק,
הימים שאותם אקדיש לך, אהובי.
הרגש שלי אלייך, היה כל-כך מתוק,
ורציתי שתהיה לנצח בקרבי.
אך, מסתבר שלאלים הייתה תוכנית,
מעל לבינתי, נשגבת ורמה
אז את אשר לא הצלחתי ביושר להשיג,
לא אנסה להשיג בדרכי העורמה.

אף פעם לא הבנתי, כיצד זה ייתכן
כשהירהרתי באימרה שלעיתים לא די באהבה.
כי בתור ילדה תמימה האמנתי שכן,
היא תמיד הייתה בעיניי התשובה.
ואהבתי אותך בצורה כמעט עיוורת,
נאמנה לך, יותר משהייתי לעצמי.
אהבתי אותך! עכשיו אני קולטת.
עכשיו, כשאני מבינה שטעיתי.
אבל הזמן, מתוק, לא מרפא שום כאב,
כי הכאב בלבי עם הזמן רק מתחדש.
באמת שאני לא יודעת על מה מה אתה חושב
אבל כבר נמאס לי לנסות לנחש.
כי מרוב מחשבות ומשחקי ניחושים,
חזותי איבדה כל צלם אנוש.
נמאס לי לתת, לא רוצה לקבל,
ויותר מכל, לא רוצה עוד לחשוש.
כי מאז שנפרדנו, נוסף למחשבות,
רדפו אותי רגשות אשם ופחד.
ניסיתי בכח לא לפתח רגשות
אך אני לא רוצה להנעל לעד.
אז עכשיו אתה יודע על מה אני כואבת,
עכשיו אתה יודע מה אני מרגישה.
אני אוהבת אותך ואוהב אותך לעד
ואומר זאת לכולם כי אין בזאת בושה.
רק שהבנתי היום, שזה אכן נכון,
לעיתים באמת לא די באהבה.
אולי גם אתה כמוני, ותאהב אותי לעד
אך זה לא שווה כלום, בלי מאמץ והקרבה.