New Stage - Go To Main Page


היינו מחולקים לשלושה תורים,
אני וחבורה של ילדים מתים.
חלק מאיתנו גססו לאט, שנייה לפני הסוף,
מסע רגלי, כמעט עד לאילת.

חוסר חופש, רעב וצמא, הייתי גמור,
והמפקדים צחקו - עוד שנה ושנתיים לשחרור.

אחר-כך עשינו תור אחד ארוך
ועל הזמן יאללה ויאללה, והשטן בראש
אני רוצה ליפול אבל נשאר עומד
מה מחזיק אותי? ?am i close to be dead

מישהו מוציא מהאפוד בוטנים ומתחיל ללעוס,
אני מריח ומסתובב לי הראש.
אין דבר יותר טעים ויפה מבוטנים,
הדבר הכי אלוהי בעולם, הכי קדוש.

כל מה שרציתי היה לאכול בוטנים,
אבל לא הייתי חופשי.
הייתי אסיר בתוך צבא מקולקל.
כולם כעסו עלי, כולם.
אני רק רציתי בוטנים, זה הכל.

האם הפכתי לבנאדם אחר או שאני עדיין אני?
ואם אני אני, אז למה אני לא אוכל בוטנים?
למה אני הולך בעדר של ילדים מתים?
למה הם מתעקשים לעשות מאיתנו גברים?
גברים בלי בוטנים זה גברים רקובים.

הם השפילו ורמסו אותי, עקרו אותי מגופי,
לא חייתי, רק עשיתי כאילו, במשך שלוש שנים.
אני רוצה למצוא את אותם האנשים שעשו לי את זה,
אני רוצה להרוג גם אותם, שירגישו מה זה.

בנאדם בלי בוטנים הוא לא בנאדם בכלל.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/4/06 9:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אספי בר-און

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה