היינו מחולקים לשלושה תורים,
אני וחבורה של ילדים מתים.
חלק מאיתנו גססו לאט, שנייה לפני הסוף,
מסע רגלי, כמעט עד לאילת.

חוסר חופש, רעב וצמא, הייתי גמור,
והמפקדים צחקו - עוד שנה ושנתיים לשחרור.

אחר-כך עשינו תור אחד ארוך
ועל הזמן יאללה ויאללה, והשטן בראש
אני רוצה ליפול אבל נשאר עומד
מה מחזיק אותי? ?am i close to be dead

מישהו מוציא מהאפוד בוטנים ומתחיל ללעוס,
אני מריח ומסתובב לי הראש.
אין דבר יותר טעים ויפה מבוטנים,
הדבר הכי אלוהי בעולם, הכי קדוש.

כל מה שרציתי היה לאכול בוטנים,
אבל לא הייתי חופשי.
הייתי אסיר בתוך צבא מקולקל.
כולם כעסו עלי, כולם.
אני רק רציתי בוטנים, זה הכל.

האם הפכתי לבנאדם אחר או שאני עדיין אני?
ואם אני אני, אז למה אני לא אוכל בוטנים?
למה אני הולך בעדר של ילדים מתים?
למה הם מתעקשים לעשות מאיתנו גברים?
גברים בלי בוטנים זה גברים רקובים.

הם השפילו ורמסו אותי, עקרו אותי מגופי,
לא חייתי, רק עשיתי כאילו, במשך שלוש שנים.
אני רוצה למצוא את אותם האנשים שעשו לי את זה,
אני רוצה להרוג גם אותם, שירגישו מה זה.

בנאדם בלי בוטנים הוא לא בנאדם בכלל.