חורף שוב, יקיצה, שוב דמעות ויגון -
סערה בנפשי האפלה.
אין בי רוגע ושקט. רגשותיי שוב ושוב
לא נותנים בלילות מנוחה.

לא רוצה להודות, לזהות שוב פוחדת -
לא אני זאת, וכאן לא דרכי.
עצובה, אבודה תוך מראה מסתכלת,
אך רואה רק תהום בתוכי.

כוחותיי הדלים - כמה עוד יאפשרו לי
להיאבק, להעמיד את פני...
אילו עוד מכשולים ובחינות הוא ייתן לי
לעבור במבוך של חיי?..

צעקה ללא קול, התייפחות העיניים
יבשות כמו באר במידבר,
תפילתי האחרונה שפרחה מן השפתיים -
היא תחינה על תקווה למחר...