the queen is dead, boys

בתחנת רכבת אחת, לא רחוק משם, יושב אני מצונף בסוודר, הרכבת
תגיע בכל רגע, תביא איתה זכרונות חבוטים וריח של החמצה.

בעוד יושב אני בתוך סוודר, על ברכיי עיתון וידי האחת מגנה על
רעותה מפני הקור; בעודי ממתין כך, מרגיש אנושי ופגיע ולא אומר
מילה, אני ממתין כבר לשבת בתוך כורסת הצמר שברכבת, לעזוב פה
הכל ולהגיע לשם, ללא כלום.

תחנת מעבר, אני יודע, תקופה של חסד שבה אני עם גוף אבל ללא שם,
תלוי על בלימה, בין זמן לזמן ואני כלאדם, יכול להחליף שם
וזהות, לפתח מבטא גרמני או לגדל קרחת; האפשרויות שממתינות לא
מגבילות, אני הוא זה שמגביל אותן.

הכרטיסן מבטיח לי שבעוד כמה רגעים היא תגיע; בינתיים, אני
מבחין בריק חשוד שפשט בתחנה, אין איש מלבדי ומלבד הכרטיסן, רק
ספסל מעיד על כך שזאת תחנה, אפילו פסי הרכבת פסקו מלהיות,
עדיין יש לי את העיתון של היום אך אין זה מבטיח דבר, כי היום
זה כבר אתמול ותיכף שלשום מגיח.

אני פונה לכרטיסן לומר לו דבר מה, פונה ומבחין שגם הכרטיסן כבר
לא כאן, זה רק אני וידיי וסוודר - אני בשלי, ממתין: המתנה
שהופכת לתקווה שהופכת לאשליה שהופכת...

לא להתייאש! ידי האחת מלטפת את אחותה, עדיין יש לי כרטיס
המציין בפירוש שאני כלומר הלקוח כלומר הנוסע, יש לו מושב ליד
החלון. כרטיס זה בידי הוא הכרטיס לממשות, הוא בעל הכוח להפוך
דבר שהוא בגדר מחשבה לממש אבל...

אני כבר קם ללכת, כל יום אותו סיפור, יושב על הספסל בגינה למטה
ומאונן.

מה היה קורה אילו? כל יום מתחיל באותה תקווה; בערב, כשהרוח
מהים נושבת קרירה, אני מתחיל להבין שכמו תמיד אני בתקופת
ביניים, פושט את הסוודר והולך לישון.