חיה פה
בתוך שדה של עצב
הכול כל כך אפל
ואין מה שיאיר את הדרך...
מתהלכת לי בין אדמה לארץ
בין חושך לאור
בין לילה ליום
בין חום לקור

כבר לא יודעת מי אני
ומה אני עושה כאן בכלל
לפעמים כבר מיותר לנסות להבין...

לא רוצה יותר
מאסתי בכל
כבר נהייתי אדישה לכל
אין עם מי לדבר
אין מי שיקשיב
כולם כל כך צבועים
כבר אין על מי לסמוך
כבר לא אכפת

ושוב כבדה
ושוב חסרת תחושה
ושוב דמעות
ועוד דקה
ועוד שעה
ועוד יום
ועוד שבוע
ועוד חודש
ועוד שנה...

מתי זה יגמר?!
מתי זה יפסק?!
מי ימנע מדמעותיי לרדת?!
מי יחבק אותי כשיהיה לי קר?!
מי יהיה שם בשבילי?!
על מי אני אסמוך?!

והן יורדות
בהמוניהן
זולגות להן במורד הלחיים
משתלטות
מרטיבות
מראות נוכחות
לא משאירות אותי יבשה
והראש כואב
והלב דואב
והעצב לא מרפה
לא עובר...


והכול נישאר אותו דבר
כמו לפני שנה
כמו לפני חודש
כמו לפני שבוע
כמו לפני יום
כמו לפני שעה
כמו לפני דקה...

האור שהיה בקצה המנהרה כבר כבה
ועכשיו הכול חשוך... כבר אין תקווה
אין למה להמשיך
אין למה לצפות
כבר לא מעניין מה יהיה מחר
למה לי לקוות?!

מנסה להדליק נר
להאיר את עולמי מחדש
אך משב רוח מהיר וחזק מכבה אותו שוב
ושוב החשכה המוחלטת
לא רואים כלום
אני לא רואה אפילו את עצמי...

נעלמת בתוך הצללים
מרחפת לי למקום אחר
מנסה להתגבר על החשכה
אך עוד שנייה כבר אוותר
אין בי את הכוחות
להמשיך להילחם
זה חזק ממני

מרגישה אבודה
מתהלכת לי בחושך
על האדמה הרטובה
האוויר סמיך , כל כך קשה לנשום
והדמעות שוב חונקות בגרון
מנסה להיאבק אך כבר מאוחר מידי

בקרוב אעלם ולא אשוב יותר
אין טעם להילחם כבר
כבר אין בשביל מה...
פשוט להרפות... לתת לזה לקחת אותי
לקחת נשימה אחרונה... אני לא צריכה נחמה
זהו כל מה שנותר הוא לחכות
ולתת לנשמתי לעזוב את גופי
כי אין יותר למה לצפות...