"בואי תזרמי איתי", אמר הסלע לטיפת המים, "בלעדייך אני מדבר.
כשאינך איתי אני לא יכול לצמוח לשמים, איני שווה שום דבר. אמנם
במבט ראשון נראה לך שאני חזק ויציב, אבל זאת רק אשליה של הרגע;
בלעדייך הפרשי הטמפרטורות והלילות הקפואים מבקעים את פניי
וסודקים את גושי האבן הכי קשים. אם לא תבואי אליי, לא ינבטו בי
חיים, אהיה כישלון. השמש תכני בלי רחמים, ואהפוך לשממה
ולישימון."
יצאו המים טיפות טיפות, שטו עם הרוח על גבי עננים והלכו להתחבר
עם הסלעים שלבם נשבר לרסיסים במיליוני השנים האחרונות. כשירד
הגשם הראשון כל טיפה מצאה לה גרגר אדמה. ברגע האיחוד הקדוש הם
החליטו שהם ייצמדו לעד זו לזו ושוב לא יעזבו זה את זו לעולם.
ואכן השמש והרוח לא יכלו להם, הם התכנסו בתוך עצמם תחת שמיכה
עבה וירוקה.
ואכן השתנה דבר על פני האדמה, כמו מתוך חלום צמחה לה בעמק
ביצה.
אולם מהר מאוד החיים שהם כה רצו לטפח החלו לנטוש אותם.
"זה בגלל הריח", אמרו החיות בהבל פה. ואכן זו בדיוק הייתה
המציאות העגומה. הביצה פלטה עוד ועוד גזים רעילים, בוץ שחור
וצמיג וריחות ריקבון.
לבסוף, הבינו המים והסלע שאין להם ברירה והם מוכרחים להיפרד.
המצולות בכו, הסלעים החזיקו את הכאב עמוק בפנים.
במשך עידנים רבים הם ניסו להיפגש בדרכים אחרות. הים הציף את
הסלעים. גלי הגאות נשברו על סלעי החוף וחזרו כואבים ומלוחים אל
לב הים. רק החול שנשחק ביניהם היווה עדות מתה ללבם השבור. הסלע
חיפש נואשות דרך לאדוות המים השקטה. הוא נחת אל תוך האוקיינוס
בצוקי גיר מרשימים. הוא פרץ מלב הים בהרי געש לוהטים. המפגש
ביניהם היה תמיד לוהט ועוצמתי אבל הוא לא אפשר לחיים להתפתח.
טיפות המים לא התייאשו, הם חיפשו את דרכם ללבו של הסלע. הם
שרטו את פניו בשטפונות עזים, הם עקרו בדרכם כל הר שהפריע, אבל
בסוף הם זרמו שוב אל לב הים ומשטח הסלע נותר חלק ויבש מתמיד.
אחרי כישלונות בקנה מידה גיאולוגי הבינו השניים שהם חייבים
למצוא מישהו שיעזור להם. לקח להם עוד עידן או שניים להבין
שהשמש היא, ורק היא, הכוח היחיד שמצליח לפרק את שניהם ולכן היא
היחידה בעלת העוצמה כדי לתת להם עצה.
"אמנם חשוב לדעת כיצד לבוא אל האחר", אמרה השמש, "גם אם תיפגשו
בסערה או תתקרבו בטפטופים, מה שבאמת חשוב זה לדעת מתי ללכת."
השמש חייכה אליהם בקצה הקשת. "אשמח לעזור לכם, לגעת ברכות."
מאז, בכל חורף, טיפות הגשם יורדות אל הסלע, לפעמים במטחים עזים
ולפעמים כערפל סמיך. באותו חורף הם הפכו את מישורי האבק
לשלוליות של בוץ. הם נתנו לאדמה לנשום נשימה עמוקה של ריח גשם
טרי אבל כבר למחרת החלו לטפס כאד בלתי נראה על קרן שמש דקיקה
ונעלמו אל תוך השמים הכחולים. וראה איזה פלא, רק כאשר המים
החלו להתייבש בהדרגה פרץ בעקבותיהם שפע מדהים של חיים, צמחים
ופרחים, ציפורים ובעלי חיים.