ראיתי אותו מתקדם לקראתי,
סילואטה של תל אביב
רקומה בזכר צעיר ומבטיח.
כשהוא היה יותר קרוב
הסטתי כרגיל את מבטי-
התחמקות בודדים ממגע האש.
הסתופפות פליטים ידועה,
בצל מנזר פלאי ומנחם,
קוריו וכמריו מתמתחים בעצלות
מול שמש איטלקית קורנת
במוחי הקודח.
שניה לפני שהגיח מולי,
ירד עלינו חושך ישראל,
והתחיל לרדת גשם.
נשמתי לאיטי חמצן חדש
פרשתי מטרייה מוכנה מראש.
איבחת מבט הספיקה לי
לראות-
הוא מחייך, חיוך אינסוף, מתפשט והולך,
לגמרי לעצמו, מול גשם פתאומי.
חיוך נטול בושה, מתמכר, מתחפר במעיל חורף ישן.
כך, בין הטיפות למדתי לדעת,
שלא רק אני.
לא רק אני.
מטמוני ערגה בהירים
הרימו ראש ממחשכי גיהנומי.
והבטן שלי צהלה שם, לרגע-
מולו.