גלית היקרה,
אני כותב לך מאינטרנט קפה חמוד
מול משרד הדואר העירוני הראשי,
המשמש כעת כמפקדת כוחות צה"ל באוסטריה.
בינתיים יש כאן עבודה לגדוד חי"ר אחד
מתשע עד חמש. הם לא מתנגדים.
כנראה, בגלל רגשי האשמה. אפילו יורג היידר
הודיע שמעולם לא פסל על הסף
את סיפוחה של אוסטריה למדינת ישראל.
את זוכרת איך צחקנו אחרי ארוחת החג:
"מהו אוכל מרכז אירופי כשר?"
"כוס מים מהדנובה."
עכשיו אני יודע, אהובתי:
זה הרבה יותר טעים מהים של עזה.

השניצל השלישי שלי יורד לאיטו
למעיים. צלילי הוואלס מעודדים עיכול תקין
ומצב רוח רומנטי. גלית המתוקה,
את תהיי הנסיכה ההאבסבורגית הישראלית היפה,
שחורת השיער הראשונה מאז
הבת הבלתי חוקית של אחי הקיסר
מהרקדנית הספרדייה הבלתי נשכחת.
אנחנו נרקוד את כל הוואלסים של כל השטראוסים בכיכרות של וינה,
את בשמלה לבנה ואני במדים
הייצוגיים החדשים, עם הכומתה בצבע דשא צעיר.
אנו נקים היאחזות של נח"ל באחוזת הקיץ
הכי יפה שנתפוס,
ונגדל חמישה ילדים.
הם יחלמו על נחשים פסיכואנליטיים תקניים
ולא על ברכיהן הסודיות של בנות עקיבא הענוגות.
ואנחנו, גלית, נעשה אהבה,
משולהבים מריחות פריחת התפוח,
שיעוררו זכרונות מתוקים מהגרעין במנרה,
ואחר כך נירדם. נסיכה פרוידיאנית נוסטלגית,
את תחלמי על מגדל דוד,
ואני - על צ'כוסלובקיה.