חזרתי מהחליבה בדיוק בזמן כדי לראות את חצי הגמר. הסתכלתי
בשעון. השעה הייתה רבע לעשר - שעה סבירה לסיים בה חליבת ערב.
בחליבות, ובמיוחד בחליבות הערב, אני משתדל לעבוד בזריזות
וביעילות, ולסיים כמה שיותר מהר. "לתקתק עבודה", מה שנקרא.
צריך בשביל זה להיות עירני וממוקד, לא לחלום, לא להשתהות,
ולחשוב קדימה, על הדבר הבא שהולכים לעשות. חשוב גם לשמור על
קור רוח, לא להיות עצבני. עצבנות של החולב מלחיצה את הפרות,
ואז הן נבהלות ובועטות - ובמיוחד אלו שאחרי המלטה. גם איכות
החלב נפגעת. אבל מה שהכי חשוב הוא לא לאבד את הראש. לא לשכוח
שום דבר, שלא יחזור המקרה של חליבת הבוקר ההיא, שבאה אחרי לילה
ללא שינה. לא הצלחתי להירדם באותו הלילה, ומתישהו החלטתי
לוותר, למשוך ער עד ארבע בבוקר. את הזמן שנשאר לשרוף ניצלתי
בשביל להתכונן למבחן במתימטיקה. בחליבת הבוקר עצמה הייתי כבר
עייף מאוד. זה היה לקראת סוף החליבה. הלכתי להביא את קבוצת
הפרות האחרונה. כבר חשבתי על המקלחת שמחכה לי, ועל השינה שתבוא
אחריה. כנראה שנסחפתי יותר מדי במחשבות האלה, ולא שמתי לב
לשער, שנשאר פתוח מאחורי. והפרות, הן הרי לא פראייריות. את
המראות של עובדי הרפת, שרק לפני כמה דקות קמו מהמיטה, ועכשיו
הם כבר רודפים, רצים, מתנשפים ומקללים בשפת אמם, קשה לשכוח.
מאז אני כבר פחות בטוח בעצמי בחליבות, יותר זהיר. כל דבר בודק
פעמיים, להיות בטוח שלא שכחתי. אבל עכשיו, למרות הכל, צריך
לעבוד מהר, ולסיים מוקדם את חליבת הערב הזאת, אם אני רוצה
להספיק להגיע בזמן לתחילת המשחק, שבשעה עשר. חצי הגמר של היורו
2000, אליפות אירופה, צרפת נגד פורטוגל.

הגעתי מהרפת אל בית המגורים שלנו. אסף ישב במרפסת הקדמית ועישן
סיגריה. התיישבתי על הכורסה שלידו, והדלקתי גם אחת. סיגריית
סוף-חליבה. "איפה רואים את המשחק?", שאלתי אותו. "מתי המשחק?",
הוא שאל. "עכשיו מתחיל? מה השעה עכשיו? עשרה לעשר? טוב, אני
הולך למועדון לראות. תבוא, אבל תעשה טובה, תתקלח קודם". הזכרתי
לאסף שאני מאלה שמתקלחים ישר אחרי העבודה, ולא מענישים את
הסביבה. לשבת במועדון, לראות טלוויזיה ולאכול משהו, כשפתאום
נכנס איזה רפתן, שהרגע סיים לעבוד, עם כל הארומה שמתלווה אליו,
זה לא בדיוק הדבר הכי נעים.

נשארתי לשבת עוד קצת במרפסת, מנסה להרוויח כמה דקות של מנוחה
אחרי העבודה ולפני המשחק. אחרי שתי דקות אסף חזר. "הם דפוקים
שם במועדון, הם לא רואים כדורגל". הוא אמר. -"אז רואים אצלך
בחדר?", שאלתי. -"אין ברירה", הוא ענה. -"טוב, אני מתקלח
ובא".
שמחתי מזה שנראה את המשחק אצלו בחדר, ולא במועדון, כי אז אוכל
לדעת אם שירה מתקשרת אלי. היום דיברנו קצת בהפסקה בבית-הספר.
אמרתי לה שאני מסיים לעבוד בסביבות עשר, ושתתקשר אלי. לא קל עם
שירה. אם זה היה תלוי בי, כבר היינו ביחד. אבל היא... קשה לי
לדעת מה היא רוצה, מה היא חושבת. לא כל פעם היא אותו דבר. בטח
גם עכשיו היא שואלת את עצמה - להתקשר? לא להתקשר?

בבית המגורים שלנו יש שתי מקלחות לבנות, ושתיים לבנים. באחת
המקלחות של הבנים יש טייפ עם סוללות, שיהיה אפשר לשמוע מוזיקה
כשמתקלחים. גם הכנו במיוחד קלטת למקלחת, עם כל מיני שירים
אהובים. נכנסתי למקלחת, פתחתי את הברז של החמים עד הסוף,
והדלקתי את הטייפ. הקלטת הייתה מכוונת על "אין קץ לילדות" של
פורטיס, אחר כך בא "חור בלבנה" של רוקפור, וכשהשיר נגמר סגרתי
את המים, וכיביתי את הטייפ. אורך כל מקלחת שלי הוא שני שירים.
יצאתי, הלכתי אלי לחדר להתלבש, ונכנסתי לחדר של אסף. איך
שהתיישבתי, נונו גומז הבקיע שער שקבע יתרון של 1-0 לזכות
פורטוגל. אוי ואבוי. רק לא פורטוגל. רק לא פורטוגל... נבחרת
שבמבט ראשון אין סיבה לשנוא, להפך. הם הנבחרת המפתיעה של
האליפות, משחקים כדורגל בסגנון לטיני, "כדורגל בקצב הסמבה",
כמו שאומרים בקלישאה.

מאז שהחלה האליפות הצמידו להם את הכינוי "ברזיל של אירופה". לי
אישית הם לא מזכירים את ברזיל. יותר את מכבי חיפה, וזו לא
מחמאה. כמה שחקנים מראים טכניקה אישית ברמה גבוהה, ושליטה טובה
בכדור, ופתאום כולם מתלהבים מהם. כולם. עיתונאים, שדרנים,
פרשנים, וסתם חובבי כדורגל, כולם מסתנוורים מכמה הברקות
וניצוצות, ומתלהבים מהם בצורה ממש בלתי-נסבלת. אותם עיתונאים,
שכל העונה מחמיאים למכבי חיפה וליוסי בניון מעבר לכל
פרופורציה, עושים עכשיו את אותו הדבר בדיוק לנבחרת פורטוגל.
וזה לא שהם לא טובים, זה לא שאין שם כלום, דווקא יש שם די הרבה
כדורגל, אבל מה שקורה פה, זה שלוקחים גרעין ובונים סביבו
מיתוס. יוסי בניון מקבל את הכדור, מנסה לעבור את המגן ששומר
עליו, ונכשל פעם אחר פעם עד לדקה ה-90, שבה הוא מנצל טעות
אומללה בהגנה, מבקיע שער, ומנצח את המשחק בשביל מכבי חיפה. על
ההברקה הזאת, האחת, הבודדת, הוא זוכה למחרת בציון 8 בעיתון,
ולצילום על השער. אין שום התייחסות בעיתון לכל האיבודים שלו,
נדמה שאף אחד לא זוכר את זה. יוסי הוא כוכב המחזור, הוא
היהלום. לפני כמה ימים פורטוגל שיחקה נגד אנגליה, בשלב הבתים
המוקדם. אנגליה שלטה לאורך כל המשחק, והובילה כבר 2-0.
פורטוגל, בשלוש הברקות בודדות, הצליחה לחזור מפיגור, ולנצח
3-2. ובאמת, כל הכבוד לנבחרת פורטוגל. אי אפשר להישאר אדיש
כלפי קבוצה שחוזרת ככה מפיגור נגד אנגליה; ברור שיש שם משהו,
בנבחרת הזאת, זה לא הכל פיקציה, אבל למחרת בעיתוני הספורט הם
קיבלו כל כך הרבה מחמאות שלא הגיעו להם, והשליטה האנגלית במשחק
אפילו לא הוזכרה. כולם כותבים רק על פורטוגל, על ברזיל של
אירופה. די. מספיק עם זה. לא יכול להיות שאחרי כמה הברקות כולם
יאבדו את הצפון, שאחרי כמה מהלכים שמושכים את העין קבוצה תהפוך
להיות ברזיל. את ברזיל תשאירו לדרום אמריקה. פה, באליפות
אירופה, אני רוצה לראות משחק קבוצתי, משחק שרואים בו שהשחקנים
מכירים טוב אחד את השני מרוב אימונים, קבוצות שעובדות כמו
מכונות. אני רוצה לראות תיקולים חזקים, שחקנים שלא מוותרים לאף
אחד על אף כדור. מי שבא לראות שחקנים שרוקדים על המגרש, מצדי
שיעביר ערוץ, ויסתכל על איזה מופע מחול, או משהו. גם מכבי
חיפה, עם כל הדיבורים וההתלהבות מסביבה, בכלל לא זכתה באליפות:
הפועל תל-אביב זכתה בה. וגם בגביע המדינה. ושם אין כוכבים,
בהפועל. דרור קשטן, המאמן, לקח חבורה של שחקנים, שאף אחד מהם
לא נחשב לאיזה כוכב גדול, והצליח להדביק אותם ביחד, להפוך אותם
לקבוצה יעילה, שעושה דברים נכון. קבוצה שהיא השלם, שהוא הרבה
יותר גדול מסך החלקים שמרכיבים אותו. עם תקציב הרבה יותר קטן
משל חיפה, הפועל הצליחה לזכות בדאבל, ולהשאיר את חיפה בלי
כלום. והדאבל הזה הגיע בזכות משחק קבוצתי, הישמעות להוראות של
המאמן, ובעיקר בזכות לחימה. יורדים מהמגרש, ואתה יודע שהם נתנו
כל מה שהם יכלו. אצלנו בקבוצה אני היחידי שאוהד אותם. כמעט כל
השאר אוהדים את חיפה.

את הדקות שקדמו לשער של נונו גומז לא ראיתי. עוד הייתי במקלחת.
לפי מה שהבנתי מאסף, צרפת שלטה במשחק בדקות האלה, והשער הובקע
בניגוד למהלך המשחק. תיארתי לעצמי כבר מה הולך להיות בהמשך.
הצרפתים ימשיכו לשלוט, ילחצו על פורטוגל, ויחפשו את השיוויון,
אבל פורטוגל בטח תעמוד בלחץ הזה. אולי אפילו לקראת הסיום הם
יגנבו עוד גול, שיסגור סופית את המשחק. תיארתי לעצמי את עיתוני
הספורט של מחר, נוטפי ליקוקים לנבחרת פורטוגל, מלאי הגזמות
וניפוחים, ובטוח שלא תהיה שם אף מילה על השליטה הצרפתית. אבל
שחקני צרפת לא החזירו לעצמם את השליטה. במקום לשחק רגוע,
ולהראות מה שהם יודעים, הם התחילו להילחץ, למרות שנשאר עוד
המון זמן למשחק. המשחק נהיה אלים, ונעצר הרבה פעמים בגלל
עבירות. זה נהיה משחק שממש לא כיף להסתכל עליו. ברגעים כאלה
אתה כבר מת שתגיע המחצית, והמאמן ירגיע אותם, יסדר אותם מחדש.


לחדר נכנסו עוד אנשים, כולם בעד נבחרת פורטוגל. רובם היו גם
ביומיום אוהדים של מכבי חיפה. כולם כל כך מתלהבים מהנבחרת
הפורטוגזית הזאת. מתלהבים בצורה מוגזמת, שזה פשוט מעצבן אותי.
אפילו קשה לי להיות אובייקטיבי ולפרגן להם, גם אם הם ישחקו ממש
טוב, כי כל מה שאני מצליח לראות זה רק הגזמה. מרוב הגזמה אני
לא יכול לראות מה נבחרת פורטוגל שווה באמת. זה כמו איזה שיר
חדש שיוצא לרדיו, ומיד נהפך ללהיט. משמיעים אותו ברדיו בערך
פעם בשעתיים, אתה שומע אותו בכל מקום ומכל מקום, וכל מה שאתה
יכול להגיד לעצמך זה "די עם השיר הזה, נמאס ממנו כבר!". לפעמים
יוצא לי לשמוע ברדיו שיר שפעם היה להיט, שנטחן בצורה מוגזמת
לגמרי, אבל כבר עבר המון זמן מאז ששמעתי אותו איפה שהוא, ואני
אומר לעצמי, "היי... דווקא לא רע בכלל...", אבל בגלגול הקודם
של השיר הזה, בתקופה ששמעו אותו בכל מקום, לא יכולתי ליהנות
ממנו, מרוב הגזמה. הגזמה זה כל-כך רע. אם היא לא הייתה קיימת,
אם כל דבר היה במידה, היו פחות צרות ובעיות. נכון שהיה פחות
מסעיר ומרגש, ויותר משעמם, אבל בשורה התחתונה, כשבודקים
יתרונות מול חסרונות, רווח מול הפסד, אני חושב שעדיף היה
לכולנו לוותר על הדבר הזה. אבל עם כל מה שאני רואה מסביבי,
כנראה שאני בדעת מיעוט. מחצית. כולם הדליקו סיגריה, חוץ ממני.
הם כולם מעשנים הרבה, חצי קופסה ביום לפחות. אני מקציב לי מכסה
של שלוש סיגריות ליום. דיברנו על המשחק, כל אחד נתן את הפרשנות
שלו. כולם הדליקו עוד סיגריה, אני לא הצלחתי להתאפק, והדלקתי
גם, סיגריה שהייתה רביעית להיום. הטלפון צלצל, קמתי ורצתי
לענות, אולי זאת שירה שמתקשרת אלי. יש מרחק די גדול בין החדרים
לטלפון, ואם לא רצים, לא תמיד מספיקים לענות, לפני שבצד השני
מנתקים. עניתי. זאת לא הייתה שירה.

כולם חזרו לחדר של אסף, והתיישבו לראות את המחצית השנייה. דקה
51: תיירי הנרי הצרפתי מבקיע ומשווה את התוצאה. עשיתי מין
תנועה קטנה של שמחה עם האגרוף, אבל בפנים שמחתי הרבה יותר ממה
שנראה כלפי חוץ. ככל שעבר הזמן במשחק, כן הוא נעשה חשוב יותר
בשבילי. היה לי חשוב שפורטוגל תפסיד, שהצדק ייעשה. שכל
ההילולות מסביבם ייפסקו. נבחרת צרפת שיחקה עכשיו כמו שאני
אוהב, משחק קבוצתי ומלחמה על הכדור, אבל כנראה שזאת הייתה רק
התלהבות רגעית של אחרי הבקעת שער, כי מהר מאוד המשחק חזר להיות
אלים ולא זורם. עוד צלצול. רצתי לענות, אולי זאת שירה. עניתי.
זאת לא הייתה היא.

המשחק הגיע לסיום המועד החוקי שלו, ועדיין 1-1. ההארכה התחילה.
המתח גבר, ופתאום, עוד צלצול. רצתי לענות. זאת הייתה שירה.
התחלנו לנהל מין שיחת חולין כזאת, משהו שאני לא אוהב בדרך כלל,
ובטח לא עכשיו, כשהמשחק בשיא המתח. אני לא אוהב לדבר סתם. בדרך
כלל אני לא מדבר הרבה, וכשאני מדבר, זה לרוב לעניין. דיבורים
של טעם. קדימה שירה, עזבי אותי כבר משיחת החולין הזאת, ותגידי
משהו מעניין. אני לא טוב בשיחות כאלה, שיחות של סתם, לא תמיד
אני מצליח למצוא על מה לדבר. זאת אחת מהסיבות שבגללן אני
אף-פעם לא מתחיל עם בנות.  אין לי שום דבר משמעותי להגיד, ומצד
שני, אני שונא לדבר סתם. עוד סיבה היא שאני אוהב להיות אמיתי,
שונא לעשות פוזות. בעיני זה קצת כמו לשקר. יש כאלה, שאיך שהם
מזהים שבחורה מתקרבת, ישר מתחילים להתנהג אחרת, מכניסים את
עצמם למוד "בחורה בסביבה". בכל משפט הם מנסים לעשות עליה רושם,
גם אם הם מדברים אל מישהו אחר, ולא אליה ישירות. היא בכל מקרה
שומעת. הם מנסים לספר בדיחות, לנסות להיות מצחיקים בכוח.
מספרים סיפורים שבסופם הם יוצאים הגיבורים, ובדרך כלל משנים
קצת את העובדות לטובתם, ומוסיפים איזו גוזמה פה ושם, העיקר
הרושם. ואני מהצד מסתכל, וזה לא בדיוק עושה לי טוב. קשה לי גם
לבוא למישהי ולדבר איתה סתם, דברים תמימים כביכול, כשבפנים יש
לי כוונות אחרות. זה גם לא הכי אמיתי בעיני, יש פה הולכת שולל.
חשוב לי שידעו למה אני מתכוון, שאי אפשר יהיה לפרש את הדברים
שלי ליותר מכיוון אחד.

החברים שלי שמו לב לאחרונה שיש משהו בינינו. כשהם היו שואלים
אותי על זה, הייתי אומר שאני לא רוצה לדבר על זה. רציתי שנהיה
כבר ביחד, ואז כבר יהיה אפשר לדבר. אנחנו באמת כבר יותר מדי
זמן בשלב הזה של ההתחלה, של הגישושים, של שיחות הטלפון התמימות
לכאורה. בטח עם המזל שלי היא בסוף תחמוק לי מהידיים, תוקסם
מהרושם שיעשה עליה מישהו שלא בוחל באמצעים, מסיפורי הגבורה
שלו, מההצחקות בכוח, מהנחמדות המזויפת.

סוף-סוף היא אמרה משהו מעניין. היא נמצאת עכשיו בקיבוץ, אצל
נועה, חברה שלה. הצעתי לה שתבוא אלי. היא אמרה שהיא עוד מעט
נוסעת הביתה, והיא תעבור דרכי עוד עשר דקות. חזרתי לחדר של
אסף. ההארכה הייתה בעיצומה. נשארתי לעמוד קרוב לדלת. "שב", אמר
לי אסף. -"מה אני כלב?", שאלתי. -"שב בבקשה", הוא אמר. נשארתי
לעמוד. אחרי כמה דקות יצאתי החוצה, לחכות לשירה. להיכנס אלינו
פנימה היא מתביישת. חשבתי לעצמי שבטח היא מאחרת בכוונה, אומרת
עשר דקות, ומתכוונת ליותר. אחרי עוד כמה דקות היא הגיעה, ביחד
עם נועה, החברה שלה. בשביל מה... בשביל מה את מביאה אותה איתך?
שירה ניגשה אלי ונתנה לי נשיקה על הלחי. התחבקנו בעדינות,
ונשארנו לעמוד מחובקים, נשענים על מכסה מנוע של אוטו שחנה שם.
שאלתי את נועה אם היא נוסעת לטיול של הכיתה שלה, שהיה אמור
להתחיל למחרת. היא אמרה שהיא לא יודעת. שירה אמרה שנועה עצובה.
כל החברים שלה נוסעים לחו"ל עוד מעט, ורק היא נשארת בארץ. גם
שירה בעצמה נוסעת בעוד כמה ימים לברזיל, לבקר את הסבים שלה.
אמרתי שאני מקווה לנסוע לחו"ל בשנה הבאה, עם נבחרת הרוגבי.
שירה אמרה שיש עוד זמן. רוגבי... איזה ספורט... כוח, מהירות,
לחימה, הקרבה, קבוצתיות. פשוט אוסף של כל הדברים שאני אוהב
ומעריך. אין פה מקום לוירטואוזיות שיש בכדורגל, פה כדי לנצח
חייבים להלחם. וכמעט תמיד גם מי שמגיע לו לנצח, מנצח בסוף. לא
כמו בכדורגל, שאפשר לגנוב ניצחון. הייתי במתח. מתי תיגמר
ההארכה, ויגיעו לפנדלים. זה צריך להיות כל רגע. עם המזל הדפוק
הזה, אולי אפילו לא יגיעו לפנדלים. פורטוגל יבקיעו שער זהב,
וינצחו. ובסוף גם יזכו באליפות אירופה. וזה יהיה האות לתחילת
החגיגות. חגיגות ההגזמה וההתלהבות, נצחון השקר. השטן יוכל לסמן
קו קטן על קת הרובה שלו.

נועה אמרה לשירה שהן צריכות ללכת. נפרדתי משירה בחיבוק ארוך,
היא אמרה שהיא תתקשר אלי מחר. חזרתי לחדר. "מה עם הפנדלים?",
שאלתי. -"אין פנדלים". אסף ענה לי. "זידאן הבקיע. צרפת
ניצחה".