תיקן כרסתן, שרמת הכולסטרול הגבוהה בדמו תהרגו הרבה לפני שתעשה
זאת נעל בית זריזה, היישיר אלי בעצלתיים את מבטו ממרומי חצי
כיכר הלחם עליה ישב (חצי הכיכר השני עבר ככל הנראה באותם רגעים
תהליכי עיכול שונים ומשונים בעומק כרסו של אותו יצור נאלח).
נוכחותי במטבח לא הטרידה אותו כלל, והוא המשיך לבלוס בשיטתיות
את הלחם כאילו היה פרה  שאחז בה בולמוס. פסעתי לעברו, מתוך
כוונה הירואית להציל את שארית הפליטה מפיו, אך הוא- בזריזות
שלא תיאמן בהתחשב בעודף המשקל העצום שלו- נטל את הלחם בין
לסתותיו ונדחס בקושי אל תוך חור בקיר, חור גדול מספיק כדי
לאכלס משפחת דובים מרובת ילדים. לאחר שהתמקם שם, הוציא את אחד
ממחושיו והחווה כלפי תנועה מגונה.
עד אותו יום, נאמן לעקרון "אם תתעלם ממנה מספיק זמן- הבעיה
תעלם", הנחתי לאותם יצורים קטנים וזריזים לנהוג בביתי כבשלהם.
השרצים העמידו פני שומרים על סטטוס-קוו, אך אט אט החלו נוגסים
יותר ויותר פיסות שמן הדין היה כי ישארו בידי. כמויות הולכות
וגדלות של מהגרים חומים, ששמע אותו גן עדן לתיקנים הגיע
לאוזניהם, הציפו כל חלקה טובה בדירה- החל בארונות, דרך שטח
ההפקר שתחת הרהיטים, ועד התנחלות של כמה מהלצים שבחבורה בתוך
מכשיר הטלויזיה.
ההליכה לשירותים בלילה היתה מלווה תמיד בקולות פצפוץ פריכים,
עת כפות רגליי היחפות באו במגע עם מערכת העיכול של מקקים חסרי
מזל, גורמות לי להחליק ולחבוט את ראשי ברצפה שלמרבה המזל רופדה
על ידי איבריהם הפנימיים של אותם חרקים חומים, דוחים ומצחינים
שנמעכו ברגליי רגע לפני כן. מקקים שחיפשו מקום חמים לישון בו
נהגו להזדחל למיטתי, ומדי בוקר הייתי מוציא עשרות מהם מתוך
אוזניי, נחיריי וחורים אחרים.
בקצרה, ביתי הפך במידה מסוימת לגיהנום עלי אדמות, מה שהניע
אותי לנקוט קו פעולה אקטיבי יותר, שכלל בעיקר ריסוס מזדמן
ובלתי יעיל של פינות הבית, והקפדה על השארת מוצרי מזון מפתים
באריזות פלסטיק שמטרתן מניעת המזיקים מאכילת כל הבא ליד
והשארתי רעב.
בוקר אחד קמתי, כשהשפעתו של חלום בלהות בו שימשו בעירבוביה
פקיד בנק ומורות שונות מתקופת לימודיי עדיין ניכרה בי היטב,
וניגשתי אל המטבח, שם ציפו לי בקופסא תריסר סופגניות המכילות
את כל אבות המזון להם זקוק האדם- שומן, סוכר וחומרים משמרים.
הסרתי את מכסה הקופסא, והמראה שניגלה אל מול עיני העצומות
למחצה היה מחריד: אותו תיקן רחב גרם שזלל בקלילות חצי כיכר לחם
ימים אחדים לפני כן שכב כעת על גבו בקופסא הריקה, סימני שמן על
פיו, מגהק קלות ושיכור לחלוטין- תוצאת כמות הריבה הגדולה שזלל.
הוא הביט בי בשביעות רצון, מניע בעצלתיים את מחושיו כמאותת לי
בכך על נצחון הרוח על החומר, נצחון התושיה החרקית על המין
האנושי השחצן. לטשתי עיני כלא מאמין, לא מסוגל לעכל את האובדן,
את העוול הנוראי. לא יכולתי להבין את הרשע הגדול, כיצד זה הניח
האל לחוסר צדק משווע שכזה להתרחש. איזה מין עולם ארור הוא זה,
השותק בעת שסופגניות נגזלות מפי אדם רעב, כבשת הרש הקולינרית
שלי שנלקחה על ידי חרק עריץ. בעיניים דומעות נשבעתי אל מול
שרידי אבקת הסוכר כי הקרבן לא יהיה לשווא.

הנחתי בנחישות את שתי הקופסאות על השולחן, שברגליו הרקובות
שכנו תיקנים לעשרות. הקופסא הקטנה מבינהן נרכשה בחנות למוצרי
חשמל, ובה עשר סוללות, להנאתו של משתמש שלט הטלויזיה. השניה,
הגדולה יותר, נקנתה בחנות לחיות מחמד ואביזריהן הנלווים.
פתחתיה והוצאתי מתוכה חסיל, חרק צעיר ממין "חרגול ירוק" הנפוץ
באזורים משווניים, מדבריים וממוזגים בד בבד.
הנחתי אותו, את החרגול אותו כיניתי מעתה והלאה "חרגול נסיוני
מספר אחד", על השולחן. סביב גופו ליפפתי חוט ברזל דקיק בעוד
הוא מביט בי בענין. את החוט הדבקתי אל אחד מצידי סוללה בעזרת
דבק ביתי שהוכן ממעט מים והפרשות דביקות ודוחות במיוחד של
מקקים תושבי ארון הכלים. הדבקתי חוט ברזל נוסף אל צידה השני של
הסוללה, שנקנתה אגב במחיר מבצע מידי מוכר הגון וישר. או אז
פניתי אל החרק הירקרק, בקול סמכותי ומלא פאתוס: "חרגול נסיוני
מספר אחד- לך, לידידיך ולי צפויים מספר ימים לא קלים בזמן
הקרוב. אני מקוה שנשכיל להתעלות מעל מצוקות היום-יום, להביט
קדימה אל המטרה ולצעוד יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר".
ציויתי על חרגול נסיוני מספר אחד: "קפוץ!", והוא כמובן נשאר
עומד על מקומו. נגעתי בו בקצה חוט הברזל המחובר לסוללה, יוצר
אפקט זול של זיק חשמלי, והוא קפץ קפיצה מרשימה, משל היה קרפד
שהרבה מדי בשתיית קפה. באותו לילה היה רעש הכרסום שקט במיוחד.
אויביי בעלי גוון התמר, בחושיהם הקמאיים, הרגישו ודאי
בכוונותי, וטיכסו נגדי עצות ותחבולות.
בימים הבאים אימנתי את חרגול נסיוני מספר אחד ואת חבר מרעיו
בלוחמה בשטח בנוי, בעזרת שיטת המקל והגזר, כשאת מקומם המטאפורי
של אלו נוטלים שוקים חשמליים וביסקויטים מעשה ידי.
אט אט בניתי לי יחידת עלית של חרגולים נאמנים ומאומנים להפליא,
חרגולי קמיקזה נטולי מורא, חרגולים הרוקקים בפני מלאך המוות,
המסוגלים לבצע אלף ואחד מעשי ניסים ואף יעשו זאת לכשיעלה
הצורך. כל אחד ואחד מהחרקים הירקרקים היה בעל ידע רב בתורות
לחימה מזרחיות, אסטרטגיות צבאיות של לוחמת גרילה, צרצור יצירות
מוסיקליות בהרמוניה מלאה וכדומה.
עם בוא האביב הגיעה עת המבחן של תוכניתי הגרנדיוזית. בלב כבד
שילחתי לחופשי את חרגוליי בברכת "פרו ורבו", וקיויתי כי לא
יכזיבוני.
בינתיים לא קפאו התיקנים על שמריהם, לא. על כל חלקי הבית
השתלטו מלבד חדרי הבצור, ונאלצתי להאבק קשות על מנת להשיג
פרוזדור קצר אל עבר השירותים. המטבח היה נתון כולו לשליטתם,
ולא העזתי אף לנסות ולהכנס אליו. כך, יום רודף יום, ישבתי
בחיבוק ידיים, צופה חסר אונים בתיקנים שמנים, בנים לחברת שפע
שלא ידעו רעב מעודם, מחריבים את ביתי. ואז...
לילה היה זה, לילה שקט שדומייתו הופרעה אך ורק בידי רעש
התיקנים הסובאים במטבח, כשרעש צרצור עז החל לעלות ממרחק. מחוץ
לבית חנה צבא אדיר של חרגולים, חרגולי הקמיקזה שלי וצאצאיהם,
בנות זוגם, דודנים מדרגה ראשונה, שניה, שלישית ובני משפחה
נוספים. ניגשתי אל המרפסת וצעקתי: "חרגוליי!". שקט מוחלט השתרר
מיד. "אנו ניצבים בפיתחו של עידן חדש, שונה מזה שהורגלתם בו עד
כה, עידן בו יתייצבו אדם וחרגול יחדיו אל מול האיום המקקי.
יצורים נאלחים הם התיקנים, שרצים מתועבים, חרקים הראויים
לחיסול..." לשמע המילים 'חרקים הראויים לחיסול' עלה רחש עז
של אי שביעות רצון מקרב ההמון הירוק. "... על שום היותם חומים
ולא ירוקים!", המשכתי מיד מבלי להתבלבל. החרגולים מחאו כנפיים
בהתרגשות.
"רטט עובר בי לאות הכרה בגודל המאורע ההסטורי שאני, ואף אתם,
שותפים מלאים לו. יום הדין הנה הוא כאן, מלחמת גוג ומגוג קורמת
מחוש וגידים, אני הוא משיח צידקכם המעביר אליכם את רצונה של
ההשגחה העליונה!"
ההמון הכביר החל לצרצר במלוא כוחו מתוך אקסטזה בעלת אופי
אורגזמתי כמעט, מנופף בכנפיו בטירוף, חסר כל יכולת לשלוט
בעצמו, נתון בידי לחלוטין.
הסתובבתי באחת והצבעתי אל עבר פנים הבית. רצוני היה במובאה
בעלת ערך ספרותי-הסטורי כגון 'דם, יזע ודמעות' או 'אחד למען
כולם, כולם למען אחד'. למרבה הצער, מקוריותי לא עמדה לי באותו
רגע וכל שצלח בידי הוא לצרוח בגרון ניחר: "הכנסו בהם באבי
אביהם!!!"
מליוני החרגולים התעופפו פנימה כגוף אחד שהדם הזורם בעורקיו
הוא תאוות הרצח.

התיקנים לחמו בגבורה, וכמוהם עשו חרגוליי. הקרב ארך ימים,
במהלכם נאלצתי להסתתר תחת המיטה, מאחר והבית כולו היה לאזור
לחימה מלא בתיקנים מעופפים, חרגולים מקפצים וריחות שונים
ומשונים. לאחר יומיים ביצעתי נסיון הירואי וניסיתי להגיע אל
בית הכסא, אך במחצית הדרך חדר תיקן תועה אל תוך אחת ממחילות
האף שלי, קרי אל נחירי השמאלי. עוד אחד חדר אל אוזני הימנית,
ותוך שניות מספר היה גופי כולו כלי קיבול למאות תיקנים חורשי
רע. החוויה הטראומטית גרמה לי לערפול חושים קל, ולרווחתי הרבה
איבדתי את הכרתי.
כששבה אלי נשמת אפי, מצאתי את עצמי במטבח- מעוזם של היצורים
המבחילים. רבבות מהם הקיפו אותי, עומדים על המקרר, מביטים בי
מהתקרה, תלויים על נורת הפלואורוסנט (שהרעשים שהשמיעה בעת
הפעלתה נשמעו לי תמיד כקולות צרצר מיוחם לאחר שעישן מעט חסה
מגולגלת), מציצים מתוך הברז. המטבח נראה כאילו צופה כולו במעין
קצף חום הנע ללא הפסק. ההמולה בקירבם היתה רבה. הם שבו אותי,
את המוח. אמנם לא נטלתי חלק במתקפה עליהם, אך ברור היה שחסרוני
יגרום למכה מוראלית קשה לחרגולים, מכה שבעקבותיה יוכלו בלא כל
קושי התיקנים לחרגוליי חסרי ההנחיה הרוחנית, יניסו אותם מן
הבית ויזכו בבכורה.
מבין התיקנים כולם ניתן היה לזהות רק אחד. היה זה תיקן מגושם,
שמן בצורה לא מצויה, שממדי גופו יכלו אך בקושי להחיל את כמויות
המזון האדירות שבלס מידי יום. היה זה אותו תיקן הנודע עבורי
לשימצה, זה שחיסל לבדו את תריסר הסופגניות שלי, מעשה שבעקבותיו
הגיע הסכסוך לדרגתו הנוכחית. מלך התיקנים (כינוי שנתתי לו אני
מבלי להיות בקי ברזי הפוליטיקה המקקית, שכן אני מניח שהמנהיגות
בקרב גזע חרקים זה אכן ניתנת לזה שיכולת הבליסה שלו היא
המרשימה ביותר) ישב בתוך מה שהיתה בעבר פומפיה, ממלא אותה בנפח
גופו העצום. הוא הביט בי והניד את מחושיו הלוך ושוב, מבצע את
הגירסה המקקית לקריצה, כמו רומז לי שאכן נהנה עד מאוד מהריבה
שבארון. איבדתי את עשתונותיי. זינקתי לעברו, ולפני שהיתה כל
שהות בידיו או בידי יושבי החדר האחרים לפעול- הטחתי בכוח את
אגרופי לתוך הפומפיה, אל תוך כס המלכות, מועך את התיקן הארור
ברעש מחליא לעיסה אחת של נוזלי גוף ומזון מעוכל למחצה. נתזים
מגופו העצום התעופפו לכל עבר, חלקים עיקריים של מעיו כיסו את
גופי. משק כנפיהם של שלושים אלף תיקנים נשמע מיד, כשנתיניה
ההמומים והזועמים של עיסת האיברים שבתוך הפומפיה הסתערו עלי
במטרה לנקום.
כובד משקלם של רבבות התיקנים שהיכו בי באחת הטיל אותי אל
הרצפה. ניסיתי להאבק, למעוך כמה שיותר מהם כשמשון בהיכל, אך
ברי היה לי כי סופי קרב.
לפתע קרסה תחתיה דלת המטבח, ואל החדר פרץ נחשול עצום של
חרגולים, ובעקבותיהם, ממהרים להגן על המעוז האחרון, גל חום
ואדיר מימדים של אוייבי הנתעבים. הקרב האחרון והגדול מכולם
במלחמתי הארוכה החל, והסתיים לאחר אחת עשרה דקות וכחצי מליון
הרוגים.

הקטל היה נורא. שיכבה ירוקה-חומה בעובי של כחצי מטר, המורכבת
מנוזלי גוף של חרגולים ותיקנים, מילאה את הבית כולו. חרגוליי
סבלו אבידות קשות, אך אימוניי הקפדניים השתלמו, והם גברו על
התיקנים בכוח תושייתם. התיישבתי, נשען על הקיר, מועך תוך כדי
כך שרידי חרקים פריכים, לוחש לעצמי: "היום הבית, מחר...
העולם!".
חרגול, ששתיים מגפיו היו חסרות ואחת מעיניו נפגעה קשה, שט על
פני שכבת הנוזלים הפנימיים העמוקה, על גבי מעי גס חרקי, וקיפצץ
ממנו אל כף ידי. היה זה חרגול נסיוני מספר אחד. אחזתי במחוש,
הנפתי אותו אל פי ונגסתי בראשו. חלקיקי הגולגולת הזעירה
והפריכה התפזרו על פני לשוני, ממלאים את החיך בטעם חמצמץ מעט
ופיקנטי למדי. מומלץ.