באחד מן הימים שהלכתי ברחוב הגעתי למבוך ענק, לא סתם מבוך,
מבוך מראות. תמיד שנאתי מבוכי מראות. כל כך הרבה "יציאות
מדומות" ורק יציאה אחת אמיתית. אפילו כשכבר נדמה לך שהצלחת
לברוח החוצה, אתה מתנגש בזכוכית, ועם ההתנגשות מתנפצת האשליה
שהמבוך הגיע אל סופו.
התלבטתי אם להיכנס למבוך. פחדתי שלא אצליח לצאת ממנו, או שאולי
אצטרך לחזור אחורה ולצאת מאותו מקום שבו נכנסתי, ואז ארגיש
שביזבזתי את זמני לשווא, ויכול להיות, למרות שזה טיפשי, שפשוט
פחדתי להיתקע במבוך.
בסופו של דבר, לאחר שהתלבטתי זמן מאוד ממושך, ואפילו היא נדמה
לי שהשמש מעליי כבר מתחילה לשקוע, הגעתי למסקנה שבחיים לא אגיע
להחלטה שלמה, והתחלתי לצעוד לכיוון הכניסה למבוך. מסתבר שגם
חוסר החלטה היא סוג של החלטה, חשבתי לעצמי בעוד שצעדתי דרך
המראות.
אחרי כמה צעדים נתקפתי חרדה והתחלתי לנוע כמה צעדים אחורה,
למעשה כמעט יצאתי מחוץ למבוך, אך ברגע האחרון אגרתי אומץ
וחזרתי לצעוד אל תוך המבוך.
הסתכלתי על עצמי במראות שהיו לצידי. זה היה ממש מוזר. המראות
ממש עיוותו אותי, ונראתי שונה, בחלק גבוהה יותר, בחלק נמוכה
יותר, בחלק דקה יותר, ובחלק רחבה יותר. אפילו היו מראות מוזרות
שעיוותו לי את הפרצוף בלבד, הקטינו את האוזניים, הקטינו את
העיניים והגדילו את האף. בהתחלה חשבתי שזה מצחיק אבל ברגע
שראיתי שזה חוזר על עצמו ממראה למראה ואינני מקבלת את הפרצוף
המקורי שלי בחזרה כבר התחלתי להתעצבן.
המשכתי ללכת וקיוויתי למצוא אפילו "יציאה מדומה" משהו שיתן לי
תקווה שהמבוך הזה מגיע אל סיומו, אך ללא כל הצלחה. ממש הרגשתי
שהמראות סוגרות עליי מכל הצדדים, במין מעגל סגור, מקיפות אותי.
תוך פחות מדקה הייתי מוקפת מעגל של מראות גדולות ומפחידות,
עצמתי את העיניים, וקיוויתי שכאשר אפתח אותן, כבר אהיה מחוץ
למבוך. אך נותרתי באותה נקודה כשהעיניים נפתחו. התבוננתי שוב
במראות, ולפתע שמתי לב שאני לא מופיעה בהן בכלל, אף לא חלק
ממני, אפילו לא בצורה מעוותת ומוזרה. זה הפחיד אותי ממש,
ורציתי לברוח משם, אבל לא יכלתי, שכן המראות הקיפו אותי מכל
הכיוונים.
לפתע הבחנתי באבן קטנה שהייתה זרוקה לצד הרגל שלי על הרצפה.
הרמתי אותה במהירות וזרקתי אותה בעצבים על המראה שהייתה מולי.
המראה נסדקה מעט, אך לא נשברה. הרמתי את האבן וזרקתי אותה שוב,
הפעם יותר חזק, המראה כמעט נשברה, בפעם השלישית שזרקתי את האבן
המראה כבר נשברה לרסיסים. התחלתי לרוץ במבוך כשאני שוברת כל
מראה שמופיעה מולי ומנסה לחסום את דרכי, עם כל מראה ששברתי,
דמותי במראה הבאה בתור הייתה פחות ופחות מטושטשת, ממש כאילו
אני מנצחת בקרב מול המראות. כשהגעתי ליציאה האמיתית התבוננתי
במראה האחרונה שעמדה מולי. הגוף שלי כמעט חזר לפרופורציה, וגם
האף והאוזניים אך העיניים עדיין נראו קטנות משהיו בעבר, ממש
כמו סירבו לגדול בחזרה, כמעין חותם שהשאיר עליי המבוך.
התבוננתי במראה מספר שניות, ידעתי שבעוד רגע אהיה מחוץ למבוך,
בעולם החופשי. זרקתי את האבן בחוזקה על המראה והסתכלתי איך
דמותי מתנפצת לחתיכות קטנות של זכוכית.
ואני הלכתי משם, משאירה את חלקי על הרצפה. כמעין חותם, כמו זה
שהשאיר עליי המבוך.

                                           

לא בטוחה שרבים יבינו בדיוק את כוונתי האמיתית, אני חושבת
שצריך להכיר אותי מאוד טוב בשביל זה, אבל בכל זאת, כל אחד
ופרשנותו שלו