בוקר אחד אתה מתעורר, ומגלה שאתה חי מתחת לגשר. זה לא שאתה
מתעורר, ומגלה להפתעתך שנרדמת מתחת לגשר, או שנרדמת
במיטה-רגילה-של-אנשים ומישהו גרר אותך באישון לילה אל מתחת
לגשר. לא. אתה מתעורר, ופתאום אתה מבין שמזה זמן מה - בעצם,
כבר הרבה מאוד זמן - אתה חי מתחת לגשר.

זה לא נורא, אתה אומר לעצמך. גם קורט קוביין חי פעם מתחת לגשר.
והנה, בסופו של דבר אנשים הכירו בכישרון הגדול שלו. אז הכל
יהיה בסדר. אבל קוביין גורם לך לחשוב על צ'כוב, וזה מייד גורם
לך לחוש נאלח, שלא לומר נתעב, וכדי להסיח את דעתך אתה אומר
לעצמך שדווקא נחמד פה, עם הטיבר שזורם לידך, הרבה אנשים היו
משלמים הרבה כסף כדי להתחלף איתך, בשביל החופש הזה, לעשות מה
שאתה רוצה בלי להתחשב באף אחד. אבל, נו, לא כל כך קל להאמין
בזה.

לו רק קלפציון היה כאן. הכל היה כל כך פשוט עם קלפציון. הוא לא
הקפיד איתך בחולמים ושורוקים. הוא לא היה שופט אותך כל כך
לחומרה. שהרי כדי ליהנות מהחופש צריך איזה מישהו שיציב לך
גבולות, ושיצחק מהבדיחות שלך, וידע לצחוק קצת על עצמו, קצת
עליך, קצת על המצב. הרי זה החופש שהוא בעצם בית.

אבל, נו, איפה קלפציון היום? השאיר אותך כמו מגרש גרוטאות, אז
מה אכפת לך בעצם, בית-שית, תקח את עצמך בידיים לטיול, ואולי
תפגוש מישהו שיתפעל מהכישרון שלך, מהריח שלך, שעוד אפשר לזהות
בו קצת נעורים אם מתאמצים. והצעדים הרגילים לוקחים אותך בין
הגבעות, שהרי סתם לעלות לא כדאי, ממילא צריך בסוף לרדת, בין
הפלאטיום והקפיטול, אל הויה סקרה. אולי מישהו יזהה אותך שם
מתחת לכל הבוץ והמסקרה, ויזרוק לך איזו מילה טובה. (יש משהו
בדרך הזו.)

אבל בין האבנים והפתילים החרוכים אתה פוגש רק את הזאבים. פעם
לפחות הם היו מייללים לעברך, נוהמים, מתקבצים ללהקה ומתנפלים
עליך. עכשיו - יוק. לך חפש את עצמך מתחת לגשר. לך שתה ממי
הרוהיפנול של נהר הווישקה. ולא שאכפת לך, אבל אתה משליך להם
עצם, זורק להם מקל, כי ברור שהם יתעלמו, אבל אולי בכל זאת,
הפעם, אולי.

בלילה אתה חולם שקלפציון שורק לך. אתה חולם שאתה דג סלמון
ששוחה נגד הזרם, קופץ וקופץ, עד שאחד הזאבים נועץ בך את שיניו.
זה בסדר, אתה מסביר לעצמך, לדגים אין רגשות. אבל, נו, לא כל כך
קל להאמין בזה.

נכתב במקור לפורום זמ"ש