טיפטוף הגשם היה כ"כ חלש, כימעט ולא ניתן היה להבחין בו
והשמיים עדיין לא חשוכים לגמרי, השמש עדיין ניצנצה לה איי שם
רחובות, שפעם היו עמומים באנשים,כבר היו נטושים לגמרי.
זה לא השפיע עליה. החורף המקפיא, רק חימם אותה מבפנים יותר
ויותר, עד שנדמה היה כאילו הנפש שלה עלתה בלהבות. לאורך השביל
החצי יבש ולמחציתו כבר הרטוב מהטיפטוף, היא צעדה, בלי מטריה,
ללא מעיל או כובע, רק הצעיף עטוף סביב הצוואר, היא לא הייתה
זקוקה לשום גורם נוסף כדי להתחמם, הספיק לה החורף.
היא הלכה, והטיפטוף התחזק, הגבירה את הקצב, וכאילו גם המטר
איתה, גם הוא התחזק. עד שמטפטוף לא מורגש הפך לגשם זלעפות
שאיים על כל מי שנקלע אליו, בלי רחמים. מהגשם היא לא נבהלה,
ואפילו לא הגבירה יותר את צעדיה,<אולי רצתה להראות אדישות,
אולי זילזול ואולי סתם טיפשות נדושה. המשיכה ללכת, ממש כמו
הגשם שהמטיר מכל כיוון. השביל כמובן, הלך ונהיה רטוב יותר
ויותר עם כל טיפה שנחתה עליו, עד שבסוף השביל התפצל לשתי
דרכים, האחת לימין והשנייה... השנייה לכיוון לא מוגדר...
כמובן, שכמו לכל אחד, הייתה גם לה התלבטות, ארוכה אפילו, אם
יורשה לציין, לאן לפנות. היא לא הכירה את האיזורים, ולא ידעה
מה מצפה לה בסוף כל אחד מן היעדים, ביינתיים כבר נרטבה עד לשד
עצמותיה, ואפילו רעד עבר בגופה, כניראה לפתע הבינה שלא תמיד
ניתן לסמוך על החורף שיחמם אותה. ופתאום, הלהבה בנפש כבתה.
וכאילו לא הספיק הגשם, גם בעינייה נישבר ענן. היא כ"כ כעסה על
עצמה! והרי באמת, למה לכל הרוחות גרם לה להתחיל לבכות?! סיבה
לא הייתה לה. לבסוף היא התיישבה, ממרמרת בבכי. כיוון שהעדיין
לא החליטה לאן עליה לפנות, התיישבה באמצע הפיצול, לפתע, הבחינה
בדמות מתקרבת אליה, אך כגאוותנית מלידה, לא טרחה להציץ, שוב
הרכינה את ראשה, בהפגנתיות יתרה הפעם.
היא הייתה מוכנה לזנק ו"לברך לשלומות" את המעז לגעת בקודש
הקודשים, אך כשהרימה את הראש, ראתה בסה"כ קשיש. האכזבה ניראתה
בעינייה באופן ברור כ"כ עד שאפילו הקשיש הבחין וחייך חיוך
רחב.
-"מה?" שאלה בעודה קמה מן המידרכה
-" את יודעת, חורף עכשיו, והיום יחסית גשום היום" השיב לה
הזקן, בטון מתלוצץ כשראה את העצבנות שלה. אם קודם הייתה
עצבנית, כעט הייתה עוד יותר כעוסה. מרוב עצבים לא הצליחה לענות
לו, אלא אם כן ברבורים מתחת לשפה נחשבים לתשובה הולמת.
הזקן שוב חייך את חיוכו השופע ליגלוג. מבחינתה לא היה המצב
מצחיק, אפילו לא קצת, אך המבט הנעלב והזועם שלה רק הגביר את
חיוכו של הזקן, עד שנהפך החיוך לצחוק רועם, רועם מדי לטעמה,
במקמות ציבוריים, אפילו אם הציבור זו רק נערה, טיפשה למראה,
שיושבת בתוך שלולית מים.
-" למה את יושבת פה, כמו גור כלבים שניזנח ע"י בעליו, הא?"
היא, שמבחנתה נקראה כלבה ברגע זה ממש, לא ידעה איך לתאר את
חוצפתו הבלתי מתוארת, היא צעקה וטענה במרץ שהוא חצוף, תהתה
בקול רם למדי כיצד העז, ואפילו הרשתה לעצמה לקבוע נחרצות
שמקומו בבית אבות.
הוא מצידו רק התגלגל מצחוק עם כל מילה שנורתה מפיה, בינתיים
הגשם פסק. אבל החושך כבר שרר בכל רומותו. אחרי שסיימה את
המילמול הרועש החסר חשיבות והגיון, נשמה עמוק.
-"גם את מתלבטת לאן לפנות?" שאל ברצינות.

-" כמובן אחרת איזו סיבה יש לך להתיישב פה באמצע הפיצול" ענה
לאחר שלא קיבל תשובה הולמת
-"הייתי מציע לך" המשיך, גם הפעם ברצינות מוחלטת, "לפנות לשם"
והצביע לכיוון הלא מוגדר
-"שם תימצאי תחנת רכבת, משם יש רק רכבת אחת, גם היא, ילדונת,
לכיוון לא מוגדר, את פה, מנסה למצוא את הדרך, אני טועה?"
- המונולוג - או אולי הדיאולוג שלו בינו לבין עצמו, השכיח ממנה
לשניות את חוצפתו הבילתי מתוארת, והיא ענתה לו
-"כן."
-"אם כך לכי לשם, את לא תטעי"
-"איך אתה יודע?"
-" אני זקן, אנחנו יודעים הרבה דברים"
-"אתה צוחק עלי עכשיו, נכון?" שוב חזר הזעם לקולה
-"כמובן"
-"סליחה?"
-"כמובן שאני צוחק איתך..."
מופתעת מן התשובה הגלויה והלא צפויה, פערה פיה והחזירה אותו
למצב הקודם לאחר שלא מצאה מה להוציא ממנו.
-" לכי ילדה" ושוב חזק לטון הרציני שלו
-" ואיך אדע שהרכבת תביא אותי לאן שאני רוצה להגיע?"
-"לא תדעי, את בן אדם, ילדתי, לכן לא תדעי, אנחנו בני האדם, לא
התברכנו ביכולת להבין את מה שאנחנו באמת מייחלים לו. לכן,
הרכבת תקח אותך ליעד לא מובן, הנסיעה שלך תמשך כל הזמן שלא
תביני את אשר ליבך מבקש"
היא צחקה.
-"אני יודעת מה אני רוצה"  
-" אני שמח בשבילך, אם כך הרכבת שלך עברה, את יכולה כבר עכשיו
להניח שהגעת ליעד"
-" תגיד, למה אתה כ"כ בטוח בדברים שלך, הא? למה אתה חושב שאתה
יכול להבין ולקרוא אותי?"
למרות הניסוח הקולח יחיסית, דבריה עדיין נשמעו טיפשים
-"את צעירה ילדתי, מכדי להבין את משמעות אימרותיי, אם כי ללא
ספק הינך פיקחית, אך בטוחה כי כל ניסיון החיים וחכמתם כבר
נתונים לרשותך, אם כך עני לי, מה את רוצה?"
- שתיקה
הגשם שהפסיק, כאילו ריחם על בני התמותה, הקטנים המסכנים
האומללים, חסרי יכולות, חזר שוב להמטיר אך הפעם בעוצמה כה
חזקה, עד שכדי להשמע היה עליהם לצעוק. הם עמדו אחת מול השני,
היא, בוכייה, מוטרדת, כעוסה נעלבת מולו, החסר דאגות, הבטוח.
היא הביטה סביב, שחור, גשום שונה ומרוחק. רוח שוב העבירה בה
גלי צמרמורת. היא הבינה, היא ידעה שצדק, ומעולם לא ידעה מה
רצתה, תמיד ידעה, שאנחנו בני האדם, לא יודעים מה באמת רוצים,
היא חשבה שתמיד אנחנו מסתפקים בנוכחי, אך גם רוצים, אבל רק ממה
שכבר יש לנו, רק בכמויות גדולות יותר, ואם לא בבעלותינו,
הרצון, הוא בהכרח משהו שיש לו, או לה, או להם...
-"תודה" הפטירה
-"לכי"
וכך, רטובה, צולעת על רגל אחת היא פנתה ללכת, לשם ליעד הלא
ברור, מעורפל,  בלי להסתובב לאחור. גם הוא, הסתובב לכיוון
שממנו בא, והלך.
הוא צדק, הרכבת באמת הייתה שם, היחידה בכל התחנה, היא עלתה,
והרכבת נעה, גם היא, הגאוותנית, הבינה מה הייתה המשמעות של זה.