הכרתי אישה אחת בת"א.
בדיוק סיימתי צבא, ושכרתי לי חדר קרוב לאוניברסיטה. ציפיתי
לתחילת הסמסטר ובינתיים מלצרתי בכמה בתי קפה בסביבת השכונה.
האישה הייתה אלמנה, כבת 65, נמוכת קומה ועם שער שיבה שתמיד היה
אסוף ומהודק בגולה מאופקת עם סיכה ישנה. היא גרה בקומה מתחתיי,
והמרפסות שלנו היו בנויות כך, שיכולנו לראות כל מה שמתרחש
במרפסת של השכן.
מאותו היום שעברתי לגור שם בתחילת חודש אוגוסט החם, היו לאשה
הזאת עציצים מלאים בתבלינים. התבלינים שגשגו והריח הטרי של
הבזיליקום, העירית, הנענע והפטרוזיליה הגיע למרפסת שלי בשעות
שלפנות בוקר, כשהייתי יוצאת למרפסת אחרי משמרת לילה בשביל
להשקות את הפרחים במרפסת שלי, מחמת החום שהיה בלתי נסבל בשעות
היום.
לפעמים הייתה דופקת על דלתי לבקש כוס קמח או שתי ביצים
ובתמורה, למרות שמעולם לא ביקשתי, הייתה מביאה צרורות של
תבלינים טריים שטופים ומוכנים לשימוש או זרעי תבלינים. שתלתי
גם אני את הבזיליקום אצלי, והמאכלים הפכו לטעימים יותר. זה
יותר טוב כשזה טבעי.
החודשים עברו, המלצור בבתי הקפה נמאס עליי וכבר השתוקקתי
להתחיל את לימודיי באוניברסיטה. החבר עוד היה בצבא. כשחזר פעם
בשבוע הביתה היינו יוצאים לפאב ומפנטזים על העתיד.
הקיץ הפך אט אט לסתיו. החורף לא רצה להגיע. שנת בצורת, אמרו
ברדיו. ולבסוף, מעט לפני חנוכה הגיעו הגשמים ואיתם הקור.
הגשמים הפסיקו לרדת עוד ביום שבו הדלקתי את הנר השלישי וכבר
שקדתי על שיעורי הבית לאחד הקורסים שלקחתי, אבל הקור נשאר
וסימן את בואו החגיגי של החורף.
לאחר כשבוע הבחנתי שעציץ הבזיליקום גווע במרפסתה של השכנה שלי,
אך שלי עוד הוסיף לשגשג. באחת הפעמים שהגיעה לבקש שקית חלב,
שאלתי אותה לגבי הבזיליקום. "בזיליקום לא גדל בחורף", ענתה
באיפוק. "הם מתים מהקור". נדהמתי. "שלי הרי משגשג הוא", אמרתי.
"לא, לא. בזיליקום לא גדל בחורף", ענתה שוב, לאט יותר, מאופקת
יותר, והוסיפה "הם מתים מהקור".
היא החליטה שהבזיליקום לא גדל בחורף וזהו. וזה בכלל לא משנה
שהוא כן. |