איך שהתעוררתי היום, ידעתי שאני אפגוש כוסית באוטובוס. אני לא
נביא או חוזה עתידות, או משהו בסגנון, אבל מדי פעם אני מקבל את
ההרגשות האלה, ודבר ראשון שהבנתי היום בבוקר, עוד לפני שהבנתי
שאני בחדר השינה שלי, זה שאני עומד לפגוש היום כוסית באוטובוס.
כשקיבלתי את הבשורה המשמחת, הלב שלי נתן דפיקת כבוד נוספת מרוב
אושר, ואז הבנתי שאני חייב להשתין, אז רצתי לשירותים.
כשיצאתי מהשירותים הלכתי לאמבטיה והתבוננתי במראה. הזיפים דרשו
גילוח והשיער חפיפה ממושכת, אבל לא היה משהו שאי אפשר להתמודד
איתו. הורדתי את החולצה ונתתי מבט ממושך, אחרי זה משכתי את
הבטן פנימה והתבוננתי שוב, לא עזר. טוב, חשבתי, מה זה כמה
קילוגרמים עודפים בשביל הגורל, ואז לבשתי את החולצה חזרה.
אחרי מקלחת טובה וגילוח נעמדתי שוב מול המראה ואמדתי את
השיפור. לא רע, אמרתי לעצמי. לא טוב, אבל גם לא רע. עוד מבט
מהיר במראה, ככה נראה אדם שעומד לפגוש כוסית באוטובוס, ציינתי
לעצמי בסיפוק. לקחתי את התיק, ויצאתי החוצה בדרך לתחנה לאחר
ששתיתי דיאט קולה לארוחת בוקר. אפילו לגורל לא תזיק קצת עזרה,
חשבתי.
איך שיצאתי החוצה ישר הבחנתי שמשהו שונה היום. הרחוב המה אדם,
אך הדבר הראשון שחלחל לתודעתי זה שאין אנשים זקנים ברחוב.
סבבה, חשבתי לעצמי, אבל אז הבנתי שזה לא הכל, ברחוב גם לא נראו
גברים. עצרתי על מקומי והבטתי מסביב, מבט שמאלה, מבט ימינה, כל
הרחוב היה מלא בנשים, בעצם לא נשים אלא בחורות. בחורות צעירות.
ולא סתם בחורות צעירות אלא... כן! ... כוסיות. בכל מקום אליו
הפנתי את מבטי עיניי שזפו גופות מלאי חיטובים וכל טוב. מימיי
לא נתקלתי בתופעה כזאת, אבל איכשהו היום זה הרגיש במקום, כאילו
הכל חלק מתוכנית גדולה יותר. המשכתי ללכת לתחנה מבלי להרבות
בתהיות על פשר הדבר, אך על שפתיי הופיע חיוך קל ונהיה לי טוב
בלב, התחושה נכונה, ידעתי. ירדתי במורד הרחוב, כאשר מולי
חולפות כוסיות ללא הפסקה, וכולן מחייכות אליי חיוך מזמין. לפני
שאני ממשיך בסיפור, אני רוצה להבהיר שהכוסיות שחלפו מולי באותו
יום הן לא הכוסיות הרגילות שרואים ברחוב. הכוסיות שעיניי ראו
היו הכוסיות שרואים כשמדפדפים במגזינים של נשים, אלה כוסיות
ללא דופי, כוסיות שהן כוסיות מלידה ואז גם מאפרים אותן
ומחליקים את חיטוביהן במחשב. זה סוג הכוסיות שהקיף אותי באותו
בוקר. עכשיו, כשאדם רואה כל כך הרבה יופי שאופף אותו, באיזשהו
שלב הוא מפסיק להבדיל בין כוסית אחת למשנהה וכל מה שהוא רואה
זה טשטוש בלונדיני מתמשך, ופה ושם גם הבזק של שיניים לבנות כמו
שלג. וזה מה שאני ראיתי כשהלכתי להנאתי במורד הרחוק, מין
אופוריה אופפת מכל כיוון, אבל מתוך הטשטוש הופיעו פנים ברורות
וחדות, אף קטן ודק, עיניים כחולות, תוי פנים ללא רבב, ואיך
אפשר שלא - חיוך שהיה גורם לאנשי טרויה להסגיר את עירם מרצון.
המלאך הזה עצר מולי ואני, בהבנה שהיא רוצה משהו ממני, עצרתי
גם. "סליחה, אתה יכול לעזור לי אולי?", היא אמרה בקול מתנגן.
"כן", עניתי בהתרגשות, כולי תקווה שהיא תשאל איפה התחנה של
האוטובוס לתל-אביב. "אני מחפשת את רחוב בן אליעזר, אתה יודע אם
הוא נמצא בסביבה?", השאלה הוציאה לי את הרוח מהמפרשים, אך
עדיין קיוויתי שהשיחה תערב אוטובוס, "אני לא מכיר כזה רחוב, לא
בסביבה. יש מצב אולי שאת מחפשת את תחנת האוטובוס לתל-אביב?",
שאלתי בתקווה. "לא", היא ענתה, ואז המשיכה, "יש לי תור למסג'
רפואי אצל מסג'יסט שגר שם, אבל כנראה טעיתי כשרשמתי את
הכתובת". אחרי ה'לא' שלה כבר ידעתי שהיא לא נועדה בשבילי
והקשבתי רק בחצי אוזן למה שהיא אמרה, מבכה בסתר את העובדה שזוג
השדיים המדהים הזה לא יהיה שלי. בינתיים היא המשיכה לדבר, "אתה
יודע, אני ממש צריכה מסג'. כל הגוף כואב לי", היא עצרה לרגע
והביטה בי, "אתה גר בסביבה?", היא שאלה בפתאומיות. "כן", עניתי
באדישות, עיניי עדיין על המחשוף. "מה דעתך שנלך לדירה שלך
ותעשה לי מסג'?", ואז היא נבהלה קצת למשמע דבריה, "אם לא אכפת
לך לעשות מסג' גוף מלא, כמובן". אני בינתיים השלמתי עם העובדה
שהיא לא תהיה שלי, וראשי כבר היה במקום אחר, באוטובוס. הבטתי
בעיניה המייחלות, "מצטער, יש לי אוטובוס לתפוס". היא רק המשיכה
לעמוד שם, עם מבט מאוכזב בעיניים. אז דחפתי אותה הצידה עם הכתף
והמשכתי אל התחנה, חושב על הכוסית שמחכה לי. קצת הלאה בהמשך
הרחוב, ובערך עשרים כוסיות שרון-סטון-קלאודיה-שיפר מאוחר יותר
עברתי ליד הקיוסק של איציק, וכמו הרגלי תמיד העברתי את מבטי על
מדף הסחורות. שוקולד, סוכריות על מקל, מסטיקים, וויסקי, וודקה,
סיגריות, קונדומים. נגמר. המשכתי עוד כמה צעדים, ואז היכתה בי
ההבנה, קונדומים! היום אני עומד לפגוש כוסית על באוטובוס, ואין
עליי קונדום! נתתי לעצמי מכה במצח, ככה שיישמעו, ונכנסתי אל
איציק.
הטלויזיה אצל איציק פעלה, ועל המסך ריצדו החדשות, אבל תשומת
ליבו של איציק הייתה נתונה למשהו אחר לגמרי. הוא הבחין בי
בזוית העין, ובעיניים גדולות סימן לי להתקרב אליו בידו, כממתיק
סוד. כשהתקרבתי אליו, איציק נשען על הדוכן וקירב את ראשו אליי,
מבטו עדיין מרותק אל עומק החנות, "אתה לא תאמין מה הולך היום,
העולם השתגע. מאז הבוקר נכנסות אליי לחנות רק כוסיות. ועוד
איזה כוסיות! אם אני אמות היום, אני אמות מאושר", והוא חייך
אליי חיוך צהוב.
"מה אתה אומר", אמרתי מבלי להתרגש.
"סתכל על זה, אתה מת. בשביל שלאשתי יהיה תחת כזה, אני מוכן
להרוג את מי שבא לך", והוא הצביע אל הנקודה אליה הוא רותק. שם,
ליד מדפי החטיפים, ראיתי בתוך ג'ינסים צמודים עד להתפקע את
התחת שהוא השילוב של כל מה שטוב ונכון עלי אדמות. באחווה גברית
אמיתית בהינו אני ואיציק מספר דקות בפלא הזה. אך תוך כדי כך
נזכרתי באוטובוס שמחכה לי ועליו הכוסית שלי, אז חזרתי לנשום,
"שמע, איציק, תביא לי חבילת קונדומים". איציק עדיין לא היה
לגמרי איתי, "מה?", הוא שאל בהיסח הדעת. "קונדומים", עניתי,
"אני צריך קונ-דו-מים". איציק התנער, לקח נשימה עמוקה עמוקה
והלך אל סוף הדוכן להביא לי את הקונדומים. בזמן שהוא עלה על
הכיסא כדי להוציא חפיסה, פלא העולם השמיני מצאה את הצ'יטוס
שהיא חיפשה ונעמדה לידי, נשענת על הדוכן ומבליטה את מה שאלוהים
משוויץ בו בכל פעם שהוא פוגש חברים. היא נתנה מבט משועמם
בטלויזיה ואז הסיטה את מבטה לעברי, חיוכה לבן כמו דוב קוטב
אחרי מקלחת, "היי". "היי", עניתי לה חזרה, תוהה מה לוקח לאיציק
כל כך הרבה זמן. "מה אתה קונה", היא שאלה בעניין רב.
"קונדומים", עניתי. היא חשבה על זה קצת, "וואו, בדיוק מתאים לי
זיון. בא לך לבוא אליי הבייתה?". הסתובבתי אליה בפרץ מחודש של
תקווה, "את גרה בת"א?", שאלתי, מצפה לשמוע את ה'כן' המיוחל.
"לא, אל תדאג. אני גרה פה בסביבה, מרחק הליכה. אני בדיוק בדרך
הבייתה", היא נתנה בי מבט מקווה ונענעה מעט את ישבנה בציפייה.
"לא, תודה", עניתי, כולי מבואס, אבל החלטתי לנצל את המצב עד
תומו, "בעצם, אולי התכוונת לקחת אוטובוס לתל-אביב היום, או שיש
לך חברה שמתכוונת?", שאלתי.
היא חשבה על זה קצת, ואז ענתה, "לא חושבת. כל החברות שלי גרות
פה בסביבה, ואף אחת לא צריכה להיות היום בתל-אביב". הבנתי
שממנה כבר לא ייצמח שום דבר טוב והושטתי את היד לקחת את חפיסת
הקונדומים מאיציק, שעמד שם כאילו רגליו הצמיחו שורשים וברק הכה
בקודקודו. עיניו, שגדלו עד כדי כך, שהן תפסו את רוב פניו,
הביטו בי, ואז בה, וכך לסירוגין. "תגיד, מה הולך פה?", הוא אמר
בקול של אדם, שכל האמיתות עליהן הוא בנה את תפיסתו את העולם
התמוטטו בבת אחת. הכוסית לידי התעלמה ממנו וניסתה שוב את מזלה,
"החברות שלי, אני יכולה לקרוא להן גם, אם אתה רוצה", והיא נתנה
בי מבט מפתה. איציק פלט צעקה חנוקה וחפיסת הקונדומים נפלה מידו
אל הדוכן. "עזבי", אמרתי בקול הכי נעלב שהצלחתי לגייס. לקחתי
את החפיסה והמשכתי בדרכי, מבואס שהתאכזבתי פעמיים, אבל מלא
ציפייה יותר מתמיד לקראת הכוסית שלי באוטובוס. המשכתי אל
התחנה, שקוע במחשבות לקראת האוטובוס, ולא שם ליבי יתר על המידה
על שטף הכוסיות שזרם מולי. אך ככל שהתקרבתי אל התחנה, ככה
התנערתי יותר ויותר ממחשבותי והתעסקתי בלפנות לעצמי את הדרך.
משום מה, זרם הכוסיות התעבה ככל שהתקדמתי, ומציאת הדרך הפכה
קשה עד כדי כך שנאלצתי לפלס את דרכי בדחיפות עם הכתף. שמתי לב
שבאופן מוזר שום כוסית לא הלכה בכיוון שלי, אלא רק בכיוון
הנגדי, וכולן התגודדו מולי. ככל שפילסתי הלאה, כך נהיה יותר
צפוף זרם הכוסיות, עד שהרגשתי שאני שוחה במעלה הזרם של נהר
סוער, ואם זה לא מספיק, הרגשתי שהן רומזות בצורה יותר ויותר
בוטה. אל החיוכים הצחים נוספו עכשיו ליקוקי שפה והפרחת נשיקות,
ואלה מביניהן שעברו לידי הוסיפו מדי פעם לטיפה קלה על היד שלי
או הבטן. הרגשתי מרוגז שכל אותו המון נשים מפריע לי להגיע סוף
סוף אל התחנה, ושלא מספיק שבזבזתי זמן עם שתי הבחורות בדרך,
עכשיו אני צריך להתמודד גם עם זה. בעודי דוחף את הכוסיות
מדרכי, עכשיו כבר עם שתי הידיים, התרוממתי על קצות בהונותיי
וניסיתי לראות עוד כמה נשאר לי. הכוסיות היו כולן גבוהות,
והתקשיתי לראות מעל לשערן הבלונדיני, אך הבחנתי לא רחוק בשלט
של התחנה ושמחתי שאני כבר כמעט שם. פילסתי את דרכי בפרץ אנרגיה
מחודש, עד שלפתע הזרם נפסק. לא היו כוסיות שלחצו עליי מצדדיי,
אבל מלפניי נעמדו כעשרה מהן, והן עומדות בתנוחות מפתות, כאילו
הן עומדות להצטלם לשער של מגאזין נחשב. הכוסיות עמדו בשתי
שורות צפופות, חוסמות את דרכי, וכל אחת ואחת משדרת סימנים
מפתים כמיטב יכולתה. עד עכשיו סבלתי בשקט את ההפרעות, אך עכשיו
אחזה בי החימה והחלטתי שדבר לא מפריד ביני ובין התחנה. נעמדתי
בתנוחת זינוק, כמו שלימדו אותנו לפני הרבה זמן בשיעורי ספורט,
וקפצתי לקראתן במלוא עוצמתי. הזינוק שלי לא היה מבייש אפילו לא
אחד מהרי האדם שמשחקים פוטבול על מגרשים עצומים באמריקה.
נכנסתי בדיוק באמצע השורה הראשונה, כתף קדימה וידיים בתנוחת
אחיזה, בשאגה על אנושית העפתי את שתי היפייפיות בהן התנגשתי
לצדדים, ועדיין נשאר לי מומנטום כדי לפלח את השורה השנייה.
בשאגת נצחון פרצתי החוצה משאיר את החומה הבלונדינית מפוזרת על
המדרכה. סטרייק, חשבתי לעצמי בגאווה, והמשכתי בצעד בוטח אל
התחנה, שעכשיו דבר לא הפריד בינינו. כשהתקרבתי לתחנה העפתי מבט
אחורה וראיתי שהמדרכה עדיין משופעת חמוקיים, חלקם שרועים בחוסר
תנועה, וחלקם מתנועעים לכאן ולכאן באופן מגרה. לא נתתי לכך
מחשבה, ופניתי לסקור את התחנה וסביבותיה. ידעתי שהכוסיות שיהיו
פה, בתחנה, בהכרח עומדות לעלות על האוטובוס, ומשם זה כבר עניין
של זמן. חייכתי לעצמי והבטתי על סביבותיי. בדרך מאוד לא
אופיינית להיום, הרחוב בסביבת התחנה היה שומם לגמרי. הסתכלתי
טוב טוב, ימינה, שמאלה. כלום. בדקתי שוב ליתר בטחון,
ומשהתאכזבתי הצצתי פנימה לתוך התחנה. ריק גם שם, הבחנתי בבאסה,
אבל החלטתי שאני לא נותן לזה לשבור אותי. הובטחה לי כוסית היום
באוטובוס, תחנה ריקה או לא, ובמחשבות אלה התיישבתי לחכות לזה
האחרון. כנראה ששקעתי קצת במחשבות וניסיתי לדמיין איך ייראה
התחת של הכוסית שלי, כי לא שמתי לב שמישהו נוסף נכנס לתחנה, עד
שלפתע שמעתי רחש של מישהו מתיישב לידי. הסבתי את ראשי ימינה,
והפלא ופלא - כוסית. סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש, והדבר הראשון
ששמתי אליו לב זה העיניים המדהימות שלה, כחולות עמוקות כאלה,
הרגשתי שאני טובע בהן, אבל עד מהרה משהו אחר תפס את תשומת לבי.
היה קצת קריר בחוץ, ומסתבר שהיא לא לבשה חזייה, כי מולי הזדקרו
שתי הפטמות המגרות ביותר שיצא לי להזיל עליהן ריר. הן עמדו
בגאווה ובגאון, עגולות ויפייפיות, בדיוק במידה; ומה גם, שהן
התחברו לזוג שדיים שלא בייש אותן במאומה. החזה היה בדיוק
במידה, כחופן היד, מוצק וזקוף. זה היה הרגע שהבנתי שהכל עומד
להסתדר, ובאותו הרגע סלחתי לאלוהים על כל הבדיחות הקטנות שלו
וכל התלאות שהוא גרם לי לעבור כדי להגיע עד הלום. הפרס שווה את
זה, חשבתי לעצמי והודיתי לו בסתר. החלטתי לא לחכות לאוטובוס,
אלא להתחיל בהיכרות עכשיו. הסתובבתי אל המהממת שישבה מימיני
והתחלתי להגיד משהו, אך לפני שבכלל הספקתי לפצות את הפה שמעתי
קול מתנגן אומר לי "היי". הדבר הפתיע אותי, לא מאחר שהנה יושבת
כוסית ומתחילה איתי, זה היה דברו נתון ביום שכזה, אלא בגלל
שעיני-מלאך מלפניי לא פתחה את פיה אלא רק חייכה אליי חיוך רחב.
עוד רגע, והבנתי שה"היי" הגיע משמאלי. הסתובבתי שמאלה, והנה
מזדקרות לפניי שתי פטמות מוכרות זה מכבר. הרמתי את מבטי, אותו
חיוך, אותן עיניים. הססתי לרגע, ואז הורדתי את מבטי חזרה, כן,
בהחלט אותן פטמות. "אני אורה", היא המשיכה בעודי ממשיך לבהות
בפטמות האלוהיות האלה ונאבק בחשק לתת ביס. "וזו דורה", היא
הצביעה לימין שלי, שם ישבה דורה, אשר נרכנה קצת לקראתי,
מחוייכת, ואני הרגשתי את הפטמה השמאלית שלה מתחככחת בזרועי.
"אנחנו תאומות", אמרה דורה בנימה רצינית. "נעים מאוד", אמרתי
והצטערתי שיש לי רק שתי ידיים. "אנחנו בדיוק חיפשנו מישהו כמוך
במשך הרבה זמן", אורה אמרה לי בעיני ים בורקות. "כן", הוסיפה
דורה, "אנחנו לא שכבנו מימינו עם גברים, וחיפשנו את האחד",
חיוכה סינוור אותי קצת. "ואתה אותו אחד", הבהירה אורה, ידה
מלטפת את עורפי ופטמתה את זרועי. "אתה מבין", ממשיכה דורה.
"מאז ומתמיד הספקנו אחת לשנייה"
"למרות שלפעמים שיתפנו גם נשים אחרות", סייגה אותה אורה.
"כן", הסכימה דורה, "אבל מעולם לא חשבנו לפנות לגברים. לפחות
עד לא מזמן.."
"מה קרה לא מזמן?", שאלתי בנונשלנטיות.
"לא מזמן גלשנו באינטרנט, אני ודורה", התנדבה אורה להסביר,
"ובטעות נכנסנו לאתר למבוגרים ו..."
"מעולם לא גלשנו בכאלה קודם", בארה לי דורה.
"ובהתחלה חשבנו לסגור אותו, אבל אז שמנו לב שיש שם סרטים שאפשר
לראות", המשיכה אורה. "סרטים שובבים", היא הוסיפה בחיוך שובב
שהתאים להצהרה. לא יכלתי שלא להעריך את הניצוץ שהופיע בעיניה.
הפטמות קדחו חורים בזרועתיי משני הצדדים.
"זה היה אתמול בערב. כל הלילה ראינו סרטים שמערבים גברים"
"ועכשיו אנחנו פשוט מתות לזין", סיכמה דורה.
באותו הרגע, ההסבר הזה הספיק לי לחלוטין. עכשיו כל מה שנשאר זה
להפוך את זה רשמי, ובדיוק ברגע המתאים ראיתי את האוטובוס נוסע
לכיוון התחנה, מאחורי ואן גדול ושחור. התאומות עקבו אחרי מבטי
ונעמדו, אני נעמדתי גם, "אז אתה בא איתנו?", הן שאלו בו זמנית
בקול מתרגש.
"בטח", עניתי בקול בוטח, עיני קופצות מפטמה לפטמה וחוזר
חלילה.
"מצויין", הן צווחו בשמחה. האוטובוס כבר היה כמעט בתחנה ואני
שלחתי יד להוציא את הכרטיסיה; שלוש חורים ריקים ציינתי לעצמי
בסיפוק. בעודי מוציא את הכרטיסייה, הואן השחור נעצר בתחנה וחסם
את האוטובוס, שנעצר מאחוריו. כל אחת מהתאומות חיבקה זרוע אחת
שלי, ושתיהן חייכו כשדלת הואן נפתחה. מתוך הואן הביטו אליי שתי
עיני כחול-ים, שיער בלונדיני, חיוך מדהים ופטמות שיש רק -
מסתבר - שלוש זוגות מהן בעולם כולו. זה כבר היה יותר מדי
בשבילי, "מממ... מהה... ממ...", התחלתי לגמגם בשאלה.
"זו לורה", אמרה דורה, או אורה, לא משנה. הייתי עסוק מדי
בלנסות להתבונן בכל שלושת הזוגות המופלאים בבת-אחת; זה עשה לי
כאב ראש נוראי. לורה חייכה בסיפוק, "בחרתן טוב, אחיותיי".
יכלתי לראות איך המזגן מזיז קלילות את מחשוף חולצתה, ובעיני
רוחי יכלתי לראות איך המשב הרך חודר דרך הבד וזורם
באוירודינמיות מופלאה מסביב לפלא הגיאוליגי שכה בלט לעין. אך
משהו צורם הטריד אותי מחזיוני, לקח לי כמה שניות לקלוט שזה היה
האוטובוס שצפר מאחור. ואז זה הכה בי. חזק.
"אתן לא נוסעות באוטובוס?", שאלתי בקול חורק.
הפה שמאחורי הזוג השמאלי אמר, "לא, אנחנו לא יכולות". פערתי
עיניי באימה בשומעי זאת.
"אתה מבין", הסביר הימני, "נולדנו שלושתינו עם בעיה נדירה"
"כן", הסכים הזוג באוטו, "זה סוג של פוביה"
"כשאנחנו נכנסות לאוטובוס אנחנו מתחילות להזיע ברמות מטורפות"
דוקא לא נורא, חשבתי. עדיף בלי, אבל קצת זיעה לא הרגה אף אחד.
"ואז אנחנו מתחילות להתגרד בכל הגוף"
"הפנים מאדימות ומתנפחות לפחות לגודל של פי 3 מהרגיל"
"מתחילה לצאת לנו מוגלה מהאזניים"
"העיניים מתגלגלות בחוריהן"
"החזה מתנפח ונופל; הפטמות הופכות לאגסים"
"וזה רק ההתחלה, אחרי זה..."
כאן כבר לא יכלתי לסבול את זה יותר. יכלתי לסבול הרבה, אבל
הפטמות היו אלה ששברו אותי לבסוף. "סעמק, מספיק", צעקתי עליהן.
פניתי במפח נפש לעלות על האוטובוס, אבל לאימתי ראיתי שנמאס לו
לחכות מאחורי הואן, אז הוא עקף אותו וכבר החל נוסע כברת דרך
במורד הכביש. תחשוב מהר, אמרתי לעצמי, אסור לתת לו לנסוע עם
הכוסית שלי עליו. מה עושים? מה עושים? מה עושים? ולפתע ראיתי
מוצא. הדפתי את אורה ודורה מעליי ועקפתי את הואן בריצה, פתחתי
את דלת הנהג, דחפתי את לורה הצידה והתיישבתי מול ההגה. "אני
עדיין מספיק", מלמלתי לעצמי ולחצתי על הגז, בידיעה שאני חייב
להשיג את האוטובוס המתרחק. בעודי מתחמק ממכוניות איטיות, וכולי
שקוע בנהיגה, לפתע אני שומע את לורה אומרת בהתרגשות גובלת
בטירוף, "וואו, אתה אוהב סכנה! אתה הגבר שלי, תזיין אותי פה
ועכשיו!"
לעזאזל! שכחתי שהיא עדיין פה. "תשתקי", אמרתי לה בתקיפות; אבל
כנראה שהיא לא הבינה את הרמז, כי היא המשיכה לצעוק, "קח אותי!
קדימה!". ואז היא שולחת שתי ידיים לכיוון החבילה שלי, מוציאה
אותו החוצה ומתחילה למצוץ לי בשפתיי המלאך האלה שלה. אני לא
צריך לציין שזה הסיח את דעתי מהנהיגה, אז שחררתי יד מההגה
והורדתי לה את הכפה של החיים שלה. נראה שזה רק עודד אותה, כי
היא התחילה להתאמץ אפילו יותר. בחוסר ברירה התחלתי למשש מסביב
בתקווה למצוא איזה חפץ כבד, עד שלבסוף אצבעותיי נסגרו על
המטרייה שבתיק שלי. אני לא יודע למה, אבל מאיזושהי סיבה אמא
שלי תמיד דוחפת לי את המטרייה לתיק לפני שאני יוצא, אפילו
כשקיץ; אף פעם לא הבנתי למה היא מכריחה אותי לסחוב אותה. אבל
עכשיו הודיתי לאמא בשקט והורדתי את ידית העץ של המטרייה על
הרקה של לורה. היה 'פלאק' שקט, ואז לורה הרפתה ונפלה לחיקי,
מחוסרת הכרה. בקואורדינציה ראויה לציון פתחתי את הדלת שלה
ודחפתי אותה החוצה, לפני שהיא תתעורר. עכשיו שנפטרתי ממנה,
יכלתי להקדיש את כל תשומת ליבי לנהיגה. האוטובוס נסע לא רחוק
ממני, אז לחצתי על הגז והשגתי אותו בדיוק כשעצרנו ברמזור.
זנחתי את האוטו בקפיצה ורצתי אל דלת האוטובוס, עליה דפקתי בכזו
פראות שהנהג פתח אותה בבהלה. עליתי על האוטובוס והגשתי לנהג את
הכרטיסיה. בזמן שהוא ניקב, הוא פלט משהו בסגנון, "תרגע, עוד
היית שובר לי את הדלת", אבל כל תשומת ליבי הייתה נתונה לסריקת
האוטובוס. דבר ראשון שהבחנתי זה שהאוטובוס כמעט ריק, אבל עדיין
עברתי במבט שורה שורה כדי לא לפספס חס וחלילה כוסית
פוטנציאלית. בחלק הקדמי היה מושב יחיד תפוס על ידי בחור בגילי,
על עיניו משקפיי שמש, די שרירי; התיק במושב לידו רמז שהוא נוסע
גם לאוניברסיטה. צעדתי אל עומק האוטובוס והמשכתי לסקור את
המושבים, אך עד מהרה גיליתי כי נכונה לי פעם נוספת אכזבה. שתי
סבתות שפטפטו במרץ, כמה מושבים מאחוריהן זקן מרופט והכי בסוף
ישבה ילדה בתחילת שנות העשרה שלה. לא, חשבתי לעצמי, זה לא יכול
להיות. סקרתי שוב את השורות, מסרב להאמין שההרגשה הכזיבה אותי,
ובהגיעי לשורה האחרונה בחנתי שוב את הילדה. אולי, אמרתי לעצמי
בהיסוס, יש לה כבר ניצני חזה... לא, יש גבול, החלטתי,
והתיישבתי באחד מהמושבים הריקים. הנסיעה המשיכה הלאה והלאה, כל
הזמן יותר קרוב אל התחנה האחרונה, אך שום שינוי לא התרחש
באוכלוסיית האוטובוס, אין נכנס ואין יוצא. בכל תחנה בה עצרנו
שלחתי מבטי בתקווה שכוסית כזו או אחרת תעלה לאוטובוס, אך ללא
הועיל; בכל פעם הדלתות נפתחו, ואז שוב נסגרו, וכל זאת מבלי
ששום חמוקיים נאווים ייגלשו במורד מסדרון המושבים הצר. פטפוט
הסבתות ניסר את הדממה, ואילו אני הרגשתי איך אני מתחיל להתבאס
יותר ויותר, אך עדיין מסרב להודות בתבוסה. התחנות כבר התחילו
להגמר ונשארו רק עוד שתי תחנות עד סוף הנסיעה, רק עוד שתיים,
חשבתי, והרגשתי איך הזיעה ניגרת על מצחי. מאורעות הבוקר הציבו
סטנדרטים גבוהים לכוסית שציפיתי לפגוש, אך כרגע הייתי מוכן
להתפשר. הרבה.
האוטובוס התקרב לתחנה הלפני אחרונה ואני הרגשתי את הלב שלי
הולם בתוכי, זוהי שעת המבחן, ידעתי, בתחנה הבאה כבר יורדים.
באיטיות בלתי נסבלת האוטובוס גמא את המטרים הספורים עד התחנה.
מטר ועוד מטר ועוד מטר, כל אחד נמשך אל האינסוף. ואז לבסוף הוא
נעצר והדלתות נפתחו, לרגע דבר לא קרה, וממקום מושבי ראיתי במפח
נפש שהתחנה ריקה, אך לפני שההבנה התיישבה בתוכי, היא הופיעה.
היא הייתה כלילת השלמות, עם רגליה הארוכות והחזה הגאה. מחוסר
מילים אני אגיד כי ישבנה פשוט רקד בתוך מכנסי הג'ינס הצמודים.
הייתה מסביבה הילה, וליבי פעם אף ביתר עוז כשהיא הגיחה מאחורי
קיר המתכת של התחנה ופסעה את הצעדים הספורים אל מדרגות
האוטובוס. הנהג לטש עיניים בלי בושה ואילו אני התבוננתי בזמן
שהיא הלכה אל עומק האוטובוס, מבטה לא יורד ממני. רגש הקלה עצום
שטף אותי, אך עדיין לא נתתי לו דרור, אחרי מאורעות היום רציתי
להיות בטוח. היא התיישבה בנוחות בכיסא שלפני, סידרה קצת את
שיערה והסתובבה אליי, "היי", חיוכה היה ללא רבב, "איך שקמתי
היום, ידעתי שאני אפגוש אותך באוטובוס. כל היום חשבתי עליך. גם
לך הייתה את ההרגשה הזו?", מבטה קרן אליי.
"כן", עניתי בפשטות.
"אני כבר מרגישה כאילו אני מכירה אותך כל חיי", היא אמרה בקול
מתמסר. "אני שלך", פניה הביעו נכונות מוחלטת להרשות לי לעשות
בה כרצוני.
"את בטוחה?", רציתי להיות בטוח במאת האחוזים.
"כן", היא ענתה בבטחון, ואני ידעתי שההרגשה לא הטעתה אותי. רגש
סיפוק עצמי אדיר שטף אותי.
"כבר חשבתי שהרגש יכזיב אותי", גיליתי לה את ליבי, "למזלי את
באת ברגע האחרון". היא חייכה אליי חיוך מרגיע, כאומרת "עכשיו
הכל יהיה בסדר".
"אבל סוף טוב הכל טוב", החזרתי לה חיוך, "עכשיו תסלחי לי".
קמתי מהמושב, והתחלתי ללכת לקדמת האוטובוס. יכלתי להרגיש את
מבטה המשתומם קודח בגבי, אבל לא היה אכפת לי, הרי אחרי הכל
הרגש היה נכון, וזה מה שחשוב. עברתי כמה שורות ריקות ואז
נעצרתי. הבחור במושב התפוס היחיד מקדימה בחן אותי בסקרנות.
"היי", חייכתי אליו, "המקום לידך תפוס?"
"לא", הוא החזיר לי חיוך, "בכלל לא"
התיישבתי לידו ובחנתי את גופו המחוטב. לא רע, חשבתי, לא רע
בכלל. הוא שם לב שאני בוחן אותו וחשף חיוך מלא לובן.
"אתה יודע", הוא אמר לי, "התעוררתי היום בהרגשה מוזרה..."