"כמה פעמים ספרת עד עשר, כמה פעמים, ושום דבר לא קרה?"
אם הייתה למילים משמעות הן היו אולי סודקות את הביצורים שהקיפו
אותו. בדירתו הוא מכיר את הדרך, יודע היכן מוצב כל כסא, איפה
הוא מניח את כף העץ שאיתה הוא בוחש את רוטב הספגטי האדום.
גלגל"צ מנגנים שירים של ערב שבת. לא רועשים מדי, הרבה רוק של
שנות התשעים. שירים שהוא מכיר בעל-פה.
"How I wish you where here now", הוא שר כשהוא מעלה אטריות
מהסיר הרוחש וטועם בלי לנשוף עליהן כדי לקררן. כשנגע בה בפעם
האחרונה, ליטף את גופה וחייך. כשגופה נכרך בגופו מתפתל בתשוקה,
עוד הספיק לזעוק אל קריאות העונג שלה את חדירתה אל נפשו כשגמר
בתוכה.
"שירים של ערב שבת הם שירים שצריך לשמוע בשניים." אמר לה,
כשהניח את הטבעת על השולחן מולה. החיוך שלה ליטף את לבו כשענדה
אותה על אצבעה. הם טיילו באותו הערב מול גלים חשוכים וצחוקם
הדהד אל סלעי המזח עליהם התיישבו לדמיין את עתידם המשותף. הוא
סיים בדיוק את לימודיו בטכניון, היא קיבלה מלגה לתואר השני שלה
במנהל עסקים ואורות הטיילת בהקו מולם בצבעים של שמחה.
"עורי עור, עורי עור...", שר אביב גפן, כשהוא מניח על השולחן
צלחת עמוסת ספגטי. "ברוך אתה אדוני..." הוא סודק בקולו של לב
שבור ומדליק את נרות השבת. באותו הערב הדליקה היא את הנרות,
מכסה בכפות ידיה על פניה, נושאת תפילה בדממה ואז פוקחת את
עיניה אל מבטו ופוגשת אותו בחיוך של הבטחה לאושר. הוא החליק
בידו על שערה, מלטף בהשתאות את הרוך שבו. חיבק אותה, שואף
לתוכו את ריחה החם, המתוק. על מרצפות הטיילת התווכחו איך יקראו
לילדים שייוולדו להם. היא רצתה שמות שהיו "מופלצים" בעיניו. לא
הבין מאיפה הביאה שמות כמו 'תמה', או 'גושן'. הוא רצה שלבן
יקראו 'תומר', ושלבת יקראו 'נעמה'. התווכחו וצחקו, התנשקו
ודמיינו איך תיראה החתונה והיכן יקיימו אותה.
"אני זוכר אותה בדרך לגימנסיה... אני חושב שבשבילי היא אבודה".
הוא צועק את השיר עם אריק איינשטיין ומוציא בירה מהמקרר. היא
לבשה שמלה ירוקה עם פרחים, הוא צעד לידה לבוש במכנס שחור
ובחולצה לבנה, יודע שאין דבר שלא יעשה למענה. הוא מכבה את
הרדיו ורוחץ כלים בדממה. מול הכניסה לבית הקפה נעמדו כדי להביט
בתפריט שהוצב בכניסה. היא הביטה בתפריט, מכווצת מעט את מצחה
כשחשבה מה היא רוצה, הוא עמד לצדה מביט בה וחשב כמה היא יפה,
כמה הוא מאושר.
לא ההדף הבהיל אותו כמו הרעם שהדהד וקרע אותו מחייו. כשהוטח
לעברה עוד ניסה לאחוז בה, להגן. נדמה לו שעוד הספיק לראות את
מבטה המבוהל פוגש בעיניו. כשהתעורר גישש בידיו בין שברי
הזכוכית המנופצת של מה שהייתה הוויטרינה של בית הקפה, מחפש
אותה, קורא לה. קולות זמזמו בראשו וביניהם שכנה דממה. הוא
הרגיש את חייו זולגים מעיניו כשביכה בדמו את שאבד.
הוא נשכב במיטה לאחר שהניח מזון בקערת המזון של בומי, כלב
הנחייה שקיבל לאחר הפציעה.
"How I wish you where here now", הוא שר בשקט ואור הנרות לא
חודר עוד עבורו את החשיכה.