בין הים לעיר
בין המלח ליין
לפעמים צריך לרדת נמוך
כדי להבין שאתה בעצם גבוה
וקר
זה תמיד קר כשאתה מעל כולם
ולבד.
בים יש בדידות. ובמרחבים
אין את הכוח שיש
לאדם
לתת למרחבים.
אשא עיני אל ההרים
מהאין יבוא עזרי
כי רק באין יש גאולה
אם כי העין לא תמיד מתבוננת, לא תמיד רואה.

השמש חמה, המים טורקיז
והחלוקים עוד חלוקים בדעתם
אם לישיבה נועדו
או לגעגועים
כי מה עוד יש לו לאדם מלבד הצבעים? והריחות
אף הן מוסיפות נדבך
לחלום שנבנה משכבות של בטלה
כי בין הים לעיר
יש הזדמנויות שונות ושאריות של תוכחה
יש דרך שעולה ויורדת
הנה-
נערה שמצטלמת עם קרניים דמיוניות
רוכב מזדקן עם תלתלים כסופים
הים נגמר במוות לבן
והשמש מלגלגת כנגד פליטי העיר.
מצד שני
הים תמיד חוזר
יפה ובוהק מתמיד
וכל החיילים האלה בכל מקום
ואין אפילו טרמפיסט אחד.

צריך לזכור
שהמלח לא מתקלקל
ושהיין רק משתבח
וגם אם בערב יהיה קר, ועבודה
עכשיו זה שמש, ויש גלים
אז עכשיו להחם, לטפטף מעט
פליטים כמוני מסתפקים במה שיש
מקובצים במחנות, מעריצים את האש.

אני לא יודע הרבה על גאויות ושפלים
אבל אפילו אני יכול לראות שההרים מתרחקים
וגם אם אני לא ממש רוצה בכך
אני מפנה להם את הגב ונוסע
חזרה לעיר, חזרה לעבודה
חזרה לחיים.