ככה זה נראה ביינתיים: אני לא שואלת לשלום אף אחד אפילו
שהמילים "מה קורה?" יוצאות לי מהפה. הם נותנים לי לשבת פה
בשלווה, ואני לא מעירה על כל הרעש.
כרגע זה נוח. אני לא מפריעה להם, ואני צריכה את השקט הזה
שנותנים לי, אבל השאלה היא באמת כמה זמן עוד יישאר לי (הנוחות
זאת אומרת).
הבעיה בעסקה הזו שהשקט הוא לכל הזמן. גם כשאני נמצאת עם חברים,
בערבי שישי בבית, וגם כשאני חולה קצת ולא יכולה להגיע היום.
זה לא מפסיק. זה לא יפסיק.
אם לומר את האמת, אפשר למנוע את זה, ונכון שכולם אומרים לי
שאני צריכה, אחרת זה יהיה אובדני, אבל אני לא רוצה. השקט טוב
לי.
חוץ מזה, העולם נוהג כהרגלו: מוניקה סקס לנצח טובים, המדינה
עדיין מושחתת, אריאל שרון נושם לבד, ושיעורי היסטוריה בכל זאת
משעממים.
כלום לא השתנה - חוץ ממני!