שאלות קיומיות או שלא, שעולות בקשר שבין הסופרת לזונה
"הניחי לי להעריץ את אהבתך אליי, להעריץ אותך עד שאמאס בה, עד
שמבטך הנח עליי יעלה בי בחילה, ואצא שוב לחפש ברחובות העיר
אהבה."

רחוב בעיר, בניינים גבוהים, מדרכות מלוכלכות.
נוכחות: סופרת, זבנית וזונה.

(הסופרת מהלכת על המדרכה, נכנסת לחנות פרוות)
זבנית: בוקר טוב לך, אפשר לעזור?
סופרת: לעזור לי? את חושבת שאת יכולה?
זבנית: נו, את יודעת, זה תפקידי.
סופרת: מסופקתני.
זבנית: מה את מחפשת?
סופרת: זו שאלה טובה, ומה מצאת?
זבנית: אולי מעיל? או איזה צעיף פרווה?
סופרת: זו התשובה לשאלתי?
זבנית: מה היתה השאלה?
סופרת: כבר שכחתי, אולי תשאלי במקומי?
זבנית: נחפש משמעות? אולי קצת אושר? איבדת את דרכך?
סופרת: כן, זהו, איבדתי את דרכי. אולי את יודעת את הדרך?
זבנית: הדרך לאן?
סופרת: או, זו כבר שאלה שמסבכת את המצב. מדוע תצפי ממני
שאדע את הדרך? אני הרי אובדת כמו כולם, אין כאן אפליה לטובתי.
זבנית: אולי תשבי לשתות אתי כוס קפה? לא כל יום נכנסת סופרת
לחנות ומחפשת את דרכה, ואני אהיה גאה לעזור לך למצוא את דרכך.

סופרת: ובכן...
(דלת החנות נפתחת נכנסת זונה)
זונה: שלום, אין לי הרבה זמן, אני מעונינת בפרווה.
זבנית: סלחי לי לרגע, סופרת. (פונה לזונה) כן איזו פרווה
בבקשה?
זונה: אחת שתצליח לגרום לי לאושר, שתשכיח ממני את עיסוקי.
סופרת: אולי תשבי לשתות אתנו כוס קפה?
זונה: רק כוס אחת, תה, את מבינה, אני באמת ממהרת.
זבנית: הפרווה...
סופרת: אוי, הניחי לפרווה כרגע, אולי תוכל הזונה המכובדת
ללמד אותנו משהו על מהות החיים.
זונה: מהות החיים? (מחייכת) איזו מהות את מחפשת? תכף תגידי
לי שאת מחפשת את האושר המובטח, או איזו משמעות. אולי את מנסה
להצדיק את קיומך?
סופרת: כן, בדיוק.
זונה: אין לך הצדקה יקירתי, את חייה את חייך רק בזכות העובדה
שנולדת.
סופרת: זה נשמע כל כך פטאלי כשזה בא ממך.
זבנית: נורא.
זונה: את חיה בריקנות, אינך מוצאת לך ריגושים שיסעירו אותך,
לכן את כותבת. יושבת מול מכונת הכתיבה שירשת מאמך ותולשת את
נימייך אחד, אחד אל תוך הדף הלבן שהיה אמור להאדים מהדם שאת
שופכת לתוכו.
סופרת: כן, אבל יש לי את אומנותי לנפנף בה.
זונה: ומה בכך, אומללה שכמותך? האם את זוכרת את מראה הים
בשעת שקיעה? אותו ים עליו את כותבת בתחושת כיסופים... עלייך רק
לרדת אליו ולחוש את גליו, עוצמתו... אבל לא, לא את, את נמקה
בכיסופייך למגעו, לתחושת האושר... יושבת בחדרך וכותבת עליו
מזיכרונך.
סופרת: אני כל חיי ניסיתי להצדיק את קיומי בסבל, בכתיבת
הסבל, והנה את באה ואומרת לי שאין הצדקה לקיומי? אני הסופרת
הנודעת בזבזתי את חיי בחיפוש, ואת אומרת לי שלא אמצא דבר? אם
כן, אין לי צורך בחיים אלה. (בוכה)
(הזונה מחבקת את הסופרת)
זבנית: איך הגענו לזה? והרי שתיכן רציתן לקנות פרווה.
זונה: בכי, בכי, יקירתי, הבכי ינקה אותך מסבלך. את לא לבד
עכשיו, מחבקת אותך אחת מיואשת כמוך.
סופרת: תרצי להיות איתי?
זונה: אני רק עוברת אורח בחייך, עוד דמות לספרייך, תוכלי
לכתוב עליי כמוות האוחז בקלשונו, או כחיים חסרי אושר, ריקניים.
חיים לצדך יביאו את שתינו אל אובדננו. אני אינני הדרך שאותה את
מחפשת.
סופרת: כן, אבל את אולי תוכלי לאהוב אותי?
זונה: כן.
סופרת: אם כן הניחי לי להעריץ את אהבתך אליי, להעריץ אותך עד
שאמאס בה, עד שמבטך הנח עליי יעלה בי בחילה, ואצא שוב לחפש
ברחובות העיר אהבה.
(הסופרת נעמדת, הזונה כורעת ברך לרגליה. חושך).

דירתה של הסופרת
סופרת: אני לא יכולה יותר עם השעמום הזה. אני מתה. הכל מתנהל
לפי הציפיות, ואני מזדיינת, כותבת וחיה בשיר תהילה מתמשך
לדיכאון שנמשך ונמשך.
(הזונה מביטה בסופרת בשתיקה)
סופרת: מה?
זונה: כלום.
סופרת: מה כלום? למה את מסתכלת עליי?
זונה: סתם כלום.
סופרת: נמאס לי כבר, זונה! מה את רוצה ממני?
זונה: סופרת...
(הסופרת משתתקת, הזונה מביטה בה)
סופרת: מה? מה את רוצה ממני?
זונה: כלום.
סופרת: את יודעת מה, עופי לי מהחיים, אני לא יכולה יותר. כל
הזמן אני מרגישה את הציפיות שלך, וברגע שאני לא עומדת בהן, אני
שוב מרגישה אשמה. אז לכי להזדיין, בסדר? כי לי נמאס כבר. אני
לא מוכנה לשחק יותר את המשחק שלך.
(הזונה קמה ומחבקת את הסופרת)
סופרת: אוף די, אני לא רוצה שתחבקי אותי, אני שונאת אותך, את
דוחה אותי.
זונה: אני יודעת.
סופרת: אל תדברי עכשיו, אל תגידי אף מילה.
זונה: ששש...
סופרת: בואי נלך למיטה, בואי נזדיין, בואי ותעריצי את הגוף
הארוך שלי, ואני אחשוק בך או אעמיד פנים.
(הולכות למיטה ונשכבות עליה מחובקות, אחרי כמה דקות נשכבות
זו לצד זו בלי לגעת)
זונה: מה קרה?
סופרת: אני לא יודעת למה אתך אני גוססת אל הפסיביות.
(הזונה מביטה בה, מחייכת, שולחת את ידה ומלטפת את פניה של
הסופרת, ואז אוחזת בכתפיה ומקרבת אותה אליה. מנשקת אותה.
הסופרת לא מגיבה. מנשקת אותה שוב, הסופרת מחזירה נשיקה, ופתאום
נשכבת על הזונה, מנשקת אותה בכוח וממזמזת אותה)
סופרת: זונה שלי... ככה הגברים עושים לך?
זונה: (בקור) תשתקי!
(הסופרת קופאת ונשכבת ליד הזונה)
סופרת: סליחה, לא התכוונתי לפגוע בך.
זונה: אני יודעת. תני לשנאה שלך אליהם למלא אותך בתשוקה
אליי.
סופרת: בואי וחיי אתי.
זונה: לא. לא קשה לי להתמכר אלייך, מה שעוצר אותי זו הידיעה
שתבעטי אותי מחייך ברגע שהאהבה תציף אותך, ברגע שתרגישי את
הביטחון שיש בידיעה שלא תינטשי.
(הסופרת מכניסה את ידה למכנסיה של הזונה)
סופרת: תפתחי לכבודי את הכוס שלך, את תמיד מסתירה אותו בין
רגליים סגורות.