[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מבצעת ושות
/
הניסוי

היא התעוררה במקום זר, למצב ישיבה. לא הייתה מאחוריה הכרית
שלה, היא לא שכבה על המיטה שלה, וזוגתה לא התעוררה לידה. הביטה
סביבה אל הקירות הלבנים, מטאטא היה שעון על אחד מהם, דלת חומה.
הרצפה הייתה עשויה עץ. היא לבשה חלוק לבן ומכנסיים לבנים.
"איפה אני" שאלה את עצמה, "איפה אשתי?" במבוכה היא שלחה את ידה
כדי להעבירה בשערה. ראשה היה קרח, ומתקן מתכתי היה מחובר אליו.
שתי ידיות יצאו מעל לאזנייה כמו ידיות משקפיים, וכמו משקפיים
גם הן נשאו עדשות, אלא שהעדשות היו מחוברות למתקן נוסף שיצא
ממצחה. היא הניחה את ידה מול המתקן ומיד החשיכו עיניה. היא
הסירה את ידה ושוב ראתה את החדר. "זו מצלמה?!" שאלה את עצמה,
היא העבירה את ידה שוב, הפעם במרחק רב יותר מהמכשיר, וראתה כל
פרט על גבי כף ידה. "זו מצלמה". ישבה על המיטה כשהיא אוחזת
בחוזקה במזרן, עצמה את עיניה. "זה רק חלום, אני אפקח את
העיניים וכל זה לא יהיה פה". היא פקחה את עיניה. החדר ניבט
אליה כמקודם קירותיו צבועים ירוק, והדלת לבנה. "מה קורה פה?
איפה אני? יש פה מישהו?" היא ניסתה לקרוא בקול וגילתה שפיה
חסום. "אימא, אימא, תעזרי לי" התפללה, "אלוהים תעזור לי, איפה
אני? איפה הכלבה שלי? איפה אשתי? מה אני עושה פה?"

"חלון, אולי יש פה חלון," אמרה לעצמה. חלון נפער בקיר. היא
הורידה את רגלה היחפה אל הרצפה, והספיקה לחוש בקור המתכת שנגעה
ברגלה שניה לפני שחשה בזרם משתק שהקפיץ את רגליה בחזרה לאוויר.
היא חשה שהיא רועדת בכל גופה. "שקט, אל תפחדי, מה שזה לא יהיה,
מתי שהוא זה בטח ייגמר ואת תחזרי הביתה," אמרה לעצמה. "תתייחסי
לזה כאל ניסוי שעושים בך, אבל את יותר חזקה".

"הסתכלי מסביב" אמרה לעצמה, היא ראתה זוג נעלי התעמלות מונחות
על הרצפה, הושיטה יד מהססת, ואחזה בהן. "לפחות הנעליים
אמיתיות," חשבה. היא נעלה אותן, נעמדה, ועצמה את עיניה. "נראה
אתכם עכשיו משגעים אותי כשאני לא רואה" חשבה בניצחון. היא החלה
מגששת את דרכה, זרועותיה פשוטות לפניה. כעבור שני צעדים נתקעה
בקיר "חשבתי שהקיר הרבה יותר רחוק," חשבה ופנתה ימינה. מיד
נתקעה בקיר נוסף, היא הושיטה את ידה שמאלה ונתקעה בקיר. הלחץ
גרם לה לפתוח את עיניה ולהביט בארבעה קירות שסגרו עליה ממרחק
של כמה סנטימטרים, המיטה נעלמה. קור קלאוסטרופובי החל מטפס אל
גבה מכפות רגליה, כפות ידיה הזיעו, וסנטרה רעד. "תשלטי בעצמך,"
חשבה, "מנסים לשגע אותך, אם תעצמי עיניים ותפתחי שוב כל זה
ייעלם". כמעט נגד רצונה הרימה את ידה והכתה באגרוף על הקיר,
ושוב, ושוב, ושוב...

"אל תתמוטטי", שמעה את קולה של אהובתה בראשה, "הישארי חזקה
וחזרי אליי". היא עצרה את ידה הרועדת מלהכות בקיר, "עכשיו עצמי
את עינייך," אמרה לעצמה ועצמה את עיניה. כשפתחה אותן נראה שוב
החדר הלבן, והיא צעדה תשושה לעבר המיטה שנראתה מנחמת. נגעה בה
כדי להבטיח את קיומה ונשכבה עליה.

"אני לא מרגישה כאב בראש" אמרה לעצמה, "כדי לחבר אליי את
המכונה הזו היו צריכים לנתח אותי, אבל הראש שלי לא נפוח, זה
אומר שאני פה כבר הרבה זמן. בטוח מחפשים אותי. מצד שני, כזו
טכנולוגיה, אולי זה משהו ממשלתי, ואז אף אחד לא יחפש אותי. הם
יכולים להעלים את מי שהם רוצים." דמעות זלגו במורד לחייה.
לראשונה בחייה ידעה שהיא חסרת אונים לחלוטין. "אבל מה הם רוצים
ממני? אני אף אחת, סתם מישהי," אמרה לעצמה בתשישות, "אני אחשוב
כל הזמן על הבית," החליטה, "זה יחזק אותי. אני צריכה לזכור כל
הזמן לא להאמין למראה עיניי ולא למה שאולי אשמע". היא החלה
נושמת נשימות סדורות, איטיות. "הבית, לחשוב כל הזמן על הבית,"
חשבה לעצמה, ונרדמה.


היא לא הייתה בטוחה אם היא ערה או ישנה. עיניה היו פתוחות (כך
חשבה), אבל היא לא ראתה דבר. ואז נדלק אור קטן, והספרות
1,2,3,4,5 הופיעו כמו בפרומו לסרט ישן, ואז היא ראתה את הבית
שלה, את זוגתה חוזרת הביתה, בודקת דואר בתיבת הדואר, ועולה עם
שתי שקיות שהביאה מהמכולת אל הדירה. היא ראתה את אשתה נכנסת אל
הדירה, מדליקה את נורת הכניסה ואת הכלבה קופצת עליה מכשכשת
בזנבה. הכל כפי שהיה תמיד, הסרט נפסק. חושך.

"את צריכה לדעת שהכל פיקציה," שמעה קול גברי סמכותי מעט, "שום
דבר פה לא אמיתי כמובן," שמעה אישה אומרת אחריו. "והרי בסופו
של דבר לא תדעי אם יש לך בית או שהוא רק המצאה, או אם היו לך
חיים..." "או אם את קיימת" הצטרף הגבר בצחקוק חרישי.

"תחשבי על הבית," חשבה לעצמה, "תאטמי את עצמך לקולות".
"או את לא צריכה לאטום את עצמך לקולות" אמר הגבר, "אנחנו
יכולים לקחת אותם ממך באותה הקלות בה לקחנו לך את הראייה
העצמאית." לפתע שמעה דממה. ככל שהתרכזה לא יכלה לשמוע מאום, רק
אפלה ודממה. היא הרגישה את לבה פועם במהירות ובעוצמה, מבוהל.
הגוף שלה היה מנותק מכל תחושה. היא לא ידעה אם היא יושבת או
עומדת, אם עיניה פקוחות או עצומות, "די... די... די..." שמעה
את עצמה צורחת, אבל רק בתוך ראשה, שום צליל לא יצא מפיה. החדר
הואר במפתיע, היא שמעה שכשוך מרוחק של נחל, וכשהביטה לכיוון
הצליל, ראתה אותו זורם מתוך הקיר הימני, זה שתמיד הייתה בו
דלת. "מספיק להיום," שמעה את האישה אומרת בחביבות, "נחזור אליך
מחר". ושוב, רק נחל.

היא התעוררה בבוקר. מתחתיה מיטה, כרית מתחת לראשה. היא העבירה
את ידיה על ראשה, השיער היה שם. מבטה המטושטש גרם לה לשלוח את
ידה אל השידה שמשמאלה, ממנה לקחה את משקפיה, והרכיבה אותם על
אפה. הבית הישן. הכלבה רצה אל המיטה, קפצה עליה ונשכבה לצדה.
היא הביטה בחשש לשמאלה, אשתה שכבה מביטה בה. היא שלחה את ידה
אל שפתיה שהיו משוחררות, וכחכחה בגרונה, "בוקר טוב" אמרה.
"בוקר טוב," ענתה לה. "אני הולכת לעשות פיפי" אמרה, התרוממה
והניחה את כפות רגליה בזהירות על הרצפה, הכניסה אותן לנעלי
הבית ודשדשה אל השירותים. היא פתחת את דלת השירותים בזהירות,
כשהיא עוצמת את עיניה, "זה לא אמיתי" אמרה לעצמה, היא פתחה את
עיניה, והביטה אל האסלה המוכרת. ישבה עליה. השתינה. חזרה אל
החדר.
"איפה היית?" שאלה.
"באותו המקום שאת היית בו, אני חושבת" ענתה לה.
"כמה זמן?"
"אני לא יודעת".
"אל תבטחי באף אחד, משחקים לך בראש," שמעה את עצמה לוחשת בשקט.
"איך אני יכולה לדעת שאת מי שאני חושבת שאת?" שאלה, "אולי
השתילו לי אותך בראש."
"אני חושבת שאני אוהבת אותך, אבל אני לא בטוחה," ענתה לה הדמות
שהיא זיהתה כזוגתה. זיכרונות של אהבה הציפו אותה, של התעלסות,
של צחוק, של מריבות, היא עצמה את עיניה.
"אני לא בטוחה אם זו את או לא," אמרה.
"אני לא יודעת מה עשו לי," ענתה לה, "אני חושבת שעשו בנו
ניסוי."
"ניסוי?" שאלה.
"ניסוי דפוק" ענתה לה. הן ישבו על המיטה המכוסה סדין כחול,
הכלבה שוכבת ביניהן, ולא ידעו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם זה!









אחת בלי שם
מעבירה את זה
הלאה


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/06 19:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מבצעת ושות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה