בראש הגבעה הלבנה והטהורה שלנו
את יושבת מתחת לאותו עץ דובדבן שאהבנו כל-כך,
ומנסה להביט דרך הערפל, לראות האם אני עדיין שם,
האם אני עדיין עומד בתוך העולם הקטן שלי.

את לא יכולה לשקר לעצמך יותר,
לא יכולה להביט לעברך מבלי להרגיש חרטה
על כל אותו זמן שבזבזנו במשחקים.

שיער לבן נושר מהעלים ברוח סתווית,
שיער לבן שממנו בנויים החלומות,
אבל את כבר ויתרת על החלומות שלנו.

את לא מאמינה באלים שלי, אבל אלוהים הוא הכל בשבילך,
מכרת את נשמתי בשביל כוס של טוהר,
ועכשיו, את לא יכולה לסובב את הגלגל לאחור,
כי את לא מוכנה להפרד מאותו עץ הדובדבן שלנו.

אבל אני, אני כבר הלכתי מזמן,
אל תוך כל הזמנים ברחתי, לא יכול יותר
לראות אותך מתחת לעץ הדובדבן שלנו,
הייתי חייב לברוח, לא האמנתי יותר למי שאני.

לא מאמין יותר במי שאת!

לא צורח מזעם, רק בוכה על כל הזמן שאבד לי לעד,
חיים טובים חיינו, אך מעולם לא השלמנו עם העתיד,
מעולם לא סלחנו לעבר על מי שהוא באמת.

ברחתי ממך, ברחתי ממה שנעשתי,
אפילו שזה לא יעזור לי יותר.

עלים נשרו מעצים כה רבים, חלומות
כה רבים התפוגגו אל מול המציאות הקרה של נשמתנו
אבל מעולם לא הפסקנו לנשום את הזמן שלנו.

לא יכול לשקר, לא מוסגל עוד לחלום, בורח
מדמיון לדמיון בחיפוש אחר הצללים שלי,
בחיפוש אחר הפחדים שלי, רק כי אני לא מוכן
לראות אותך תחת עץ הדובדבן שלנו