דגנית וליאת היו חברות טובות בערך מאמצע כתה י'. הן נולדו
בהפרש של יומיים, ולכן היו יחד גם בטירונות. אולי היה זה אך
צירוף מקרים, אך שתיהן נשלחו לאותו קורס, קורס מורות חיילות.
במשך הקד"ץ עצמו, היו שתי הבנות ביחסים טובים, אבל לא טובים
מדי. בדעתו של איש מהסובבים אותן מעולם לא עלה, שהן בעצם עוד
חברות טובות מימי התיכון. האמת הייתה גם, שלפחות למשך הקורס,
כל אחת מהן הסתובבה עם בנות אחרות. ושוב, כניראה בדיוק מהסיבה
הזו, שיחק המזל לטובתן, והן נשלחו להדריך באותה פנימיה.
דגנית עמדה בדירה שניתנה להן ולעוד חיילת, והברישה את שיערה
הזהוב. מדי שלוש שנים שהיא צובעת אותו בקביעות. היא תמיד הייתה
הדומיננטית בין השתיים. נערה יפיפיה, חכמה וכריזמטית, שמאז
גיל שתיים עשרה, היא לא זוכרת שעברה יום בחיים, בלי שיהיה לה
לפחות חבר אחד, וחמישה מועמדים פוטנציאליים להחליפו, במידת
הצורך.
גם ליאת הייתה יפה מאוד, אבל פחות זוהרת, פחות בולטת והרבה
יותר שקטה מדגנית. אם להיות כנים, אף אחד מעולם לא הבין, איך
ומדוע השתיים האלה התחברו.
בפנימיה אליה נשלחו הבנות, הייתה גם מכללה טכנולוגית, בה למדו
טכנאים והנדסאים, שהיו בגילן של החיילות, וחלקם אף גדולים מהן.
מייד מן היום הראשון להגעתן, הסתובבו כל הבנים סביב דגנית.
ליאת כאילו נשארה בין הצללים, אבל לא נראה שזה הטריד אותה
במיוחד אי פעם.
מכל הבחורים שהסתובבו סביבה השכם והערב, באופן מפתיע למדי,
בהתחשב בגילו, מצא אחד מהם חן בעיני דגנית. היא התאהבה באורעד,
תלמיד כתה יד', גבוה, שרירי ושחום, ובעל עיניים ירוקות. לא עבר
חודש מתחילת השנה, וכבר הם הפכו לזוג.
בערך בסביבות חודש פברואר, ניגשה דגנית לדבר עם ליאת על נושא
שהטריד אותה מאוד. ליאת רק יצאה מן המקלחת, מגבת לבנה כרוכה
סביב גופה, ושיערה הכהה, הארוך והחלק, נוטף מים על כתפיה ומדיף
ניחוח נעים של אביב. היא נראתה כל כך שליווה ונשית, עד שדגנית
ממש הרגישה הערצה אליה, ולא יכולה הייתה להתאפק.
"ליאת?" היא אמרה "אני חושבת להתחיל לקיים עם אורעד יחסי
מין... אני יודעת שזו לא בדיוק שאלה לשאול אותך, אבל מה את
חושבת על זה?"
ליאת הביטה בה במבט רך, והתיישבה לידה על הספה. "זה תלוי"
אמרה. "אם את אוהבת אותו ובוטחת בו, אם את מתכוונת להיזהר
ולהשתמש באמצעי מניעה, אז פשוט תסמכי על הלב שלך. תעשי מה שאת
מרגישה. זה מה שאני עשיתי".
"מה זאת אומרת?" פערה דגנית זוג עיניים גדולות "את רוצה להגיד
לי שכבר עשית את זה?! מתי? עם מי???"
"את זוכרת את ירון? כבר היינו חברים שנה והייתה לו יום הולדת
שמונה עשרה, והרגשתי שזה מתאים. רציתי לתת לו מתנה מיוחדת."
דגנית השתנקה. "את צוחקת עלי. נכון? הרי היית אז בסוף כתה י'!
אלוהים, את דווקא רצינית!" הוסיפה למראה פני חברתה.
"תראי, כבר יצאנו אז שנה, והמשכנו לצאת עד שהוא עבר עם המשפחה
לארצות הברית, לפני שנה, אז זה הסתבר כצעד נכון. לא?"
המון מחשבות התרוצצו במוחה של דגנית. היא הייתה מבולבלת. איך
זה יכול להיות, שליאת עשתה את זה כבר בסוף כתה י', והיא,
דגנית, היפיפיה והפופולרית, כבר חצי שנה בצבא, ועוד לא?
"למה לא דיברת? לא שאלת, לא..?" שאלה המומה.
"לא יודעת. נראית מרוכזת מדי בעצמך. בהצלחה שלך, שלא רציתי
להעיב עליה. ידעתי שרק כדי "לעשות את זה" לפני, את עוד עלולה
למצוא את עצמך בפעם הראשונה שלך עם סתם מישהו לא רציני. לא
רציתי שזה יקרה לך".
"את צודקת" דגנית נאנחה בקול, אבל מייד נתחייכה שוב "אז תגידי
לי, מנוסה, איך הייתה הפעם הראשונה?"