בינתיים
במשחק הזה, היו תמיד מונחים בחדר ארבעה כסאות, לעתים חלק
מהכיסאות היו ריקים, אבל כל הנוכחים בחדר היו ישובים, כך
בתחילת המפגש, כך גם בסופו. האישה היפה נהגה לשחק עם עצמה
בעיקר, אך תמיד הייתה לה מטרה אחת - למלא את רצון האחרים, וגם
לדבר בשבחם. היא עשתה זאת בכישרון רב, ועל אף שכולם ידעו שזה
תפקידה, מצאה לא פעם מבטים של הקלה בעיני מי מהמשתתפים בעיקר
כאשר דיברה בשבחם. כך הייתה גם היא נרגעת, הרבה כסף, ופחות
דאגות של יומיום.

אביב, שהיה עורך דין במקצועו, היה לוקח את האחריות רק בתחילת
הפגישה. אוסף את הכסף במזומן מכולם ומניח אותו על הרצפה, לידה,
לא בידה, ואומר: "הכל חוזר על עצמו כמעט במדויק, עליכם
להתרכז". ירדנה חשבה שזה מצחיק למרות שהיה משהו בדבריו, אך
רצתה להבחין במה שטרם קרה, ברגעי השיא הייתה יכולה לראות את
עגלי הזיעה שבצבצו על גופם, כל פעם במקום אחר, והצטערה שזה לא
יצטלם לעולם כמו שראתה. אלה היו אותן תמונות, ברצף חדש, בכל
פעם שהתבוננה.

בערב ההוא, אחרי תה ומקלחת בבית, היא לא הייתה שם. כל שהיה הוא
שיהיה, ושמורות עיניה ירדו מטה בכל פעם שהניחו לה, עד שיוני
התעצבן, לא באנו לכאן לישון, קולו היה רם ושפמו התנדנד כשדיבר,
היא הייתה עייפה מכדי להיבהל מהפרצוף המאיים שלו, או לשנוא
אותו. עובד נחלץ להגנתה, התקרב אליה, מצמיד שפתיו לאזנה ברכות
אבהית הסיר ממנה את התחתון שאסף עדיין את מבושיה, ופקד: היום
תדברי -

"אני מתרכזת. בהתחלה כמה רגעים, אחר כך טיפה יותר. זה מאמץ
אותי מאוד, כמו משהו שעדיף לא לעשות, והנה, עייפתי מאוד, כאילו
כלום לא קרה, האם יש לכם רספקט לחיים? אלי? הבקשות השונות
האלה, המשונות, אם תבקש בזמן יעתרו לך, אביב? ומי ידע את סוד
המועד?"

נאנחה.

אצבעותיו היו בתוכה כמו השקפה אחרת.

בחדר עדיין היו ארבע כיסאות כאשר הבינה שהיא רוצה לאהוב את
העבודה שלה וגם את אלוהים, להחליט החלטות, ולהפסיק לתת את עצמה
לאותו החור. אולי זה אומר להתנתק, להיות פנויה. מספיק פנויה.
שלושתם הו משולהבים בה מכל הכיוונים, כמו שהיא חושבת בדיוק כמו
שהיא חושבת.

מה צריך לומר עכשיו בכדי להעיף את עצמי מכאן? הם נחו רפויים
לידה, והזמן שנותר לה ייצג את החופש הבלתי נסבל, היא מתבוננת
מסביב, בחדר עדיין מונחים ארבע כסאות: העורך דין, עובד, השעיר
התוקפני והגופה של הבטן שלה מונחת כמו כרית על המושב החום עם
הגב לדלת.

וזה בדיוק המועד, כי אין לה כבר כוח. היא מצמיחה רגלים לבטן,
מתרוממת ועוברת לכיסא ריק, עם הפנים לדלת והגב לחבר'ה.

משתדלת להניח על עצמה בתנועות סתמיות בגדים אדומים לחלוטין,
חזייה, תחתונים, גופיה, גרביים, קרדיגן, ומכנס. ואז מחייכת את
שלה, מצמיחה עיניים בגב, זה לא יפה להפנות גב לאנשים, גם אם הם
כבר לא החבר'ה שלך. אנשים. כל שעליה לעשות עם ידה הימנית זה
לאחוז את ידית הדלת ולצאת אל חדר המדרגות האפלולי. זה קרה.
סוקרת את השטח במטרה חגיגית שזו תהה הפעם האחרונה שלה, הצליחה
להבחין בדמות גברית, שוטר במדים (מוכר?), מחזיק דבר מה, יושב
על מיטה בחדר הסמוך ולוחש, אולי תהילים.

חלפה על פני המעלית בדרכה למדרגות לא הספיקה לפגוש מבטו.

בזוית עינו הוא קולט אותה, אישה באדום, מרים מבטו לבחון אותה
אם היא בסדר, הוא אינו בתפקיד שוטר, אך עדיין גבר, וגם לא
הספיק לסלק את המדים מעליו, שמח שלא סגר את הדלת כששמע, כמו
בכל יום רביעי את הגניחות מהחדר ממול.

הוא ידע שהייתה האישה היחידה שם, וסיקרן אותו לדעת כמה זמן
יחלוף עד שהשאר יתפזרו, עדיין הייתה איזו ליאות לצד הערנות
המקצועית שהפגין, נקרא לזה שחיקה ובדידות. אני כמעט מלטפת את
ראשו המקריח ומציצה בספרון הקטן שמחזיק.

-  איך אתם מוצאים אותם?
-  את זה קשה לי לומר עכשיו. (הוא לוחש)
-  מכל הארץ? מכל העולם?
-  כרגע רק בתל אביב.
-  כרגע? מה בתכנית?
-  מייד כשנאסוף מספיק נתונים - נמשיך.
-  ומה כבר ידוע לך?

גם אני כבר לוחשת עכשיו, בינתיים עוזב אביב, עורך הדין, את
החדר הסמוך, עומד וממתין למעלית משים עצמו כאילו לא הבחין בנו.
ברור לו שהיא לא תחזור, ושהמשחק הזה נגמר. דלת המעלית נפתחת
והוא נבלע בתוכה.

-  עצרנו כ-200 אנשים, מגיל 18 ועד 73.
-  אבל הם היו מוכנים.
-  בדרכם שלהם.
-  כמה שוטרים יודעים על הפרויקט?
-  שלושה ואנוכי.
-  כמה שוטרים בצוות?
-  כנ"ל.
-  כמה שוטרות בצוות?
-  אחת.
-  משקיעים הרבה בשושו?
-  לא משקיעים בכלל, הפרויקט לא מוגדר כסודי. הכל גלוי ואין
שאלות.
-  אין שאלות?
-  את ראשונה.

ואז הוא נפתח, והראה לי תמונה של שלט תלוי על גדר. בשלט היה
כתוב:
"עורך דין יקר, אתה מוזמן לסור לתחנת המשטרה הסמוכה בהקדם
האפשרי, אם ניתן, נא גש בצירוף מסמכים, רצוי רלוונטיים"

לא תמיד אני מתחבר להומור הזה של שני הג'ינג'ים, 50%
מאוכלוסיית הצוות, רואים עצמם באופן קולקטיבי אחראים על הווי
ובידור. בכל זאת הנחתי להם להצמיד את הפתקית לשער הברזל הירוק
של הבית הפרטי של אביב, לא לפני שהתבעתי כמה חותמות בכמה
צבעים, שלא ידחה מעל פניו ללא דיון. הוא בדרך הביתה עכשיו,
אמר, ראשו מופנה למקום בו עמד אביב, ליד המעלית, ואני כבר יודע
מה מחכה לו.
לא בטוח.
אשתו דנה בכך לפניו, כשחזרה עם הכלבה והייתה מוכנה להישבע
שהמכתב לא היה שם כשיצאה. גם היא הייתה עורכת דין, וראתה
בפנייה כמופנית אליה, או לכל היותר אליהם. אשתו דנה, כשהיה
מגלגל את המילים הללו בפה הרגיש כמו לועס מרשמלו, דנה קליר,
עיניים כחולות, תספורת אופנתית, השתלטה על המצב: זאת לא מתיחה,
על כך העידו החותמות המוכרות, גם את השם של הקצין כבר ראתה,
מוזר. פרסה את הפתקית מולה כשחטפה איזה יוגורט בעמידה מול
השיש, והחליטה לגשת מחר בזמן העבודה, לברר.

מסמכים הרלוונטיים למה לעזאזל? תיגש עם תעודת פטירה של אבא
שלה, תעודת זהות, רישיון נהיגה, וגם את אביב החליטה לקחת, זה
יכול לעניין גם אותו.

מיותר לציין כי הוא לא הביע שמחה כשדיברה על הרעיון, תחנות
משטרה, כך סבר, זה לא מקום לנשים, אני אבדוק לבד, בכל מקרה יש
לי כמה סידורים בסביבה לפני העבודה. יותר לא הזכיר את הנושא,
והיה ערב נחמד דווקא שבסופו עמדה מולו, כמעט נשקה לו כרגיל,
אבל נמלכה בדעתה, הרימה מבטה ואמרה בקול עצוב: יש לך ים ים של
ביקורת עלי, לא כזאת שאתה חושב שאוכל לשאת. ואני לא יכולה לשאת
יותר את החיפושים אחרי מה שהייתי רוצה להיות בשבילך, אולי אני
כבר לא אוהבת אותך, והייתי רוצה שתלך.

הוא ענה שאולי, והתחיל בהכנות האחרונות ללכת לישון. אם היה לה
משהו רציני להגיד או לעשות הייתה כבר עושה זאת מזמן. בכל זאת
נרשמה אוושה קטנה בלבו, ונהיה עייף וכבד, כולם הולכים ממנו
היום וחם כל כך, והפתק הלא מוסבר, שיהיה כבר חושך ויהיה אפשר
להירדם עד מחר.

אפשר לכבות את האור הגדול?, תכבי.

מסתובבים, היא מתקרבת אליו והוא מתרחק. אז היא מסובבת את הגב
והוא מתקרב, אז היא מניחה את ידה על איבר מינו, אז הוא מניח את
ידו על צווארה, ועם היד השנייה לוקח את הכרית ולוחץ לה את
הפנים, ברגליו הוא מרסן את רגליה המפרפרות מתחת לשמיכה, עד
שהיא נרגעת לחלוטין.

דנה, אם ואחות, רעיה ובת, עורכת דין במקצועה, הייתה עושה
קציצות של עשבי תיבול ובקר, הייתה אוהבת לבשם את השירותים מייד
כשהייתה נכנסת. לפעמים הייתה נתקעת על שטויות, אבל בסך הכל
הייתה בסדר גמור. אישה נאה, אפילו יפה לפעמים, הלכה לעולמה
ברגע זה.

אביב, רגוע, שוקל אם לבצע מעשה פרוורטי, ומייד כשמחליט לוותר
על הרעיון מתחיל לבכות. כמה פתטי. בסתר ליבו תמיד ידע שבבוא
העת, כשיעלו עליו ולו לכאורה, ינסה להפתיע גם את עצמו, אז הוא
לא הופתע, רק קינח את האף וניגש למלאכה, דילמת רוצח מס' 1 איך
נפטרים מגופה?