- איך אתם מוצאים אותם?
- את זה קשה לי לומר עכשיו. (הוא לוחש)
- מכל הארץ? מכל העולם?
- כרגע רק בתל אביב.
- כרגע? מה בתכנית?
- מייד כשנאסוף מספיק נתונים - נמשיך.
- ומה כבר ידוע לך?
גם אני כבר לוחשת עכשיו, בינתיים עוזב אביב, עורך הדין, את
החדר הסמוך, עומד וממתין למעלית משים עצמו כאילו לא הבחין בנו.
ברור לו שהיא לא תחזור, ושהמשחק הזה נגמר. דלת המעלית נפתחת
והוא נבלע בתוכה.
- עצרנו כ-200 אנשים, מגיל 18 ועד 73.
- אבל הם היו מוכנים.
- בדרכם שלהם.
- כמה שוטרים יודעים על הפרויקט?
- שלושה ואנוכי.
- כמה שוטרים בצוות?
- כנ"ל.
- כמה שוטרות בצוות?
- אחת.
- משקיעים הרבה בשושו?
- לא משקיעים בכלל, הפרויקט לא מוגדר כסודי. הכל גלוי ואין
שאלות.
- אין שאלות?
- את ראשונה.
ואז הוא נפתח, והראה לי תמונה של שלט תלוי על גדר. בשלט היה
כתוב:
"עורך דין יקר, אתה מוזמן לסור לתחנת המשטרה הסמוכה בהקדם
האפשרי, אם ניתן, נא גש בצירוף מסמכים, רצוי רלוונטיים"
לא תמיד אני מתחבר להומור הזה של שני הג'ינג'ים, 50%
מאוכלוסיית הצוות, רואים עצמם באופן קולקטיבי אחראים על הווי
ובידור. בכל זאת הנחתי להם להצמיד את הפתקית לשער הברזל הירוק
של הבית הפרטי של אביב, לא לפני שהתבעתי כמה חותמות בכמה
צבעים, שלא ידחה מעל פניו ללא דיון. הוא בדרך הביתה עכשיו,
אמר, ראשו מופנה למקום בו עמד אביב, ליד המעלית, ואני כבר יודע
מה מחכה לו.
לא בטוח.
אשתו דנה בכך לפניו, כשחזרה עם הכלבה והייתה מוכנה להישבע
שהמכתב לא היה שם כשיצאה. גם היא הייתה עורכת דין, וראתה
בפנייה כמופנית אליה, או לכל היותר אליהם. אשתו דנה, כשהיה
מגלגל את המילים הללו בפה הרגיש כמו לועס מרשמלו, דנה קליר,
עיניים כחולות, תספורת אופנתית, השתלטה על המצב: זאת לא מתיחה,
על כך העידו החותמות המוכרות, גם את השם של הקצין כבר ראתה,
מוזר. פרסה את הפתקית מולה כשחטפה איזה יוגורט בעמידה מול
השיש, והחליטה לגשת מחר בזמן העבודה, לברר.
מסמכים הרלוונטיים למה לעזאזל? תיגש עם תעודת פטירה של אבא
שלה, תעודת זהות, רישיון נהיגה, וגם את אביב החליטה לקחת, זה
יכול לעניין גם אותו.
מיותר לציין כי הוא לא הביע שמחה כשדיברה על הרעיון, תחנות
משטרה, כך סבר, זה לא מקום לנשים, אני אבדוק לבד, בכל מקרה יש
לי כמה סידורים בסביבה לפני העבודה. יותר לא הזכיר את הנושא,
והיה ערב נחמד דווקא שבסופו עמדה מולו, כמעט נשקה לו כרגיל,
אבל נמלכה בדעתה, הרימה מבטה ואמרה בקול עצוב: יש לך ים ים של
ביקורת עלי, לא כזאת שאתה חושב שאוכל לשאת. ואני לא יכולה לשאת
יותר את החיפושים אחרי מה שהייתי רוצה להיות בשבילך, אולי אני
כבר לא אוהבת אותך, והייתי רוצה שתלך.
הוא ענה שאולי, והתחיל בהכנות האחרונות ללכת לישון. אם היה לה
משהו רציני להגיד או לעשות הייתה כבר עושה זאת מזמן. בכל זאת
נרשמה אוושה קטנה בלבו, ונהיה עייף וכבד, כולם הולכים ממנו
היום וחם כל כך, והפתק הלא מוסבר, שיהיה כבר חושך ויהיה אפשר
להירדם עד מחר.
אפשר לכבות את האור הגדול?, תכבי.
מסתובבים, היא מתקרבת אליו והוא מתרחק. אז היא מסובבת את הגב
והוא מתקרב, אז היא מניחה את ידה על איבר מינו, אז הוא מניח את
ידו על צווארה, ועם היד השנייה לוקח את הכרית ולוחץ לה את
הפנים, ברגליו הוא מרסן את רגליה המפרפרות מתחת לשמיכה, עד
שהיא נרגעת לחלוטין.
דנה, אם ואחות, רעיה ובת, עורכת דין במקצועה, הייתה עושה
קציצות של עשבי תיבול ובקר, הייתה אוהבת לבשם את השירותים מייד
כשהייתה נכנסת. לפעמים הייתה נתקעת על שטויות, אבל בסך הכל
הייתה בסדר גמור. אישה נאה, אפילו יפה לפעמים, הלכה לעולמה
ברגע זה.
אביב, רגוע, שוקל אם לבצע מעשה פרוורטי, ומייד כשמחליט לוותר
על הרעיון מתחיל לבכות. כמה פתטי. בסתר ליבו תמיד ידע שבבוא
העת, כשיעלו עליו ולו לכאורה, ינסה להפתיע גם את עצמו, אז הוא
לא הופתע, רק קינח את האף וניגש למלאכה, דילמת רוצח מס' 1 איך
נפטרים מגופה?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.