בפעם הראשונה שאני רואה אותה, היא לובשת שמלה לבנה, דקה, יושבת
בשלווה מטרידה על הרצפה, נראה שהקור לא נוגע לה.
המבט שלה משוטט באוויר, עוקב אחרי נקודות אור בלתי נראות בחושך
והיא כמעט ריקנית אבל משהו בשיער הפרוע לא נותן לי להמשיך.
אני ניגש אליה, רוצה להושיט יד, לחבק אולי.
"איך קוראים לך?" אני מחייך אליה ומושיט את היד אבל היא רק
נועצת מבט ולא משתפת פעולה.
אני מתיישב לאט לידה, שולף סגריה ומציע לה אחת.
"לא קר לך?" אנחנו יושבים ככה, בשקט, כמה דקות ובבת אחת אני
מתרומם, לוקח את היד שלה ומתחיל ללכת.
היא לא מביעה התנגדות, וגם לא בדיוק שיתוף פעולה, רק נמשכת
באיטיות.
בבית אני מכסה אותה בשמיכה ומושיט לה כוס תה חם.
"תשתי."
אני מתחיל להרים את היד, לסמן, אולי היא לא מבינה את השפה,
אולי היא לא שפויה, אבל היא מצייתת, שותה לאט ונראה שמשהו
בעיניים שלה נמס. היא ממצמצת, להסוות.
"יש לך שם?" היא מזיזה את הראש לאט, בעדינות, מצד לצד. שולפת
סגריה מהקופסה שמונחת בסתמיות על השולחן ומציתה.
"לכל אחד יש שם," היא שוב מזיזה את הראש, לאט, מצד לצד. שואפת
עמוק מהסגריה ומשחררת.
אני מנסה עוד כמה פעמים, שואל שאלות, מנסה להשיג תגובה כלשהי.
אבל היא רק מדליקה סיגריה אחרי סיגריה, נושמת לאט ובוהה.
באותו לילה אני לא מצליח לישון, רק יושב ובוחן אותה, ישנה,
קפואה.
תוהה מה בה גורם לרטט הזה שיש לי בגוף.
אחרי נצח או שניים מגיע הבוקר בדרמטיות האופיינית והיא
מתעוררת, פוקחת עיניים ומסתכלת עלי במבט שאומר שאנחנו מכירים
מינימום כל החיים מחייכת בחצי שפה ולא אומרת כלום.
"ישנת טוב?" היא מתיישבת ומפנה לי מקום לידה "לעזאזל, תגידי
כבר משהו!" אני מרגיש צורך לטלטל אותה, לזעזע, ועוצר ברגע
האחרון, מפחד שתשבר. או גרוע יותר, תלך.
"קרייבינג" זו המילה ראשונה שהיא מוציאה מהפה קצת אחרי שהיא
מפתיעה בהישענות טבעית, דורשת חיבוק ואני לא מתנגד.
הקול שלה חלק ונעים כ"כ, נשמע לי כאילו מגיע ממקום אחר.
עוד לפני שאני מצליח לשלוף איזו הערה מתוחכמת או פרוש מילוני
או אפילו לשאול מה לעזאזל היא רוצה  - "קרייבינג. זה אומר
תשוקה. תשוקה איומה. כזו שגורמת לך ויברציות של כאב בכל הגוף.
קרייבינג."
"אני..." היא משתיקה אותי בתנועה עדינה, ואני מציית, קצת בגלל
שלא באמת יש לי מה לומר.
"תקרא לי קרייבינג." היא מתמקמת בתוכי. "זה יכול להיות השם
שלי."
"למה את משתוקקת כ"כ?" אני לוחש בעדינות, מפחד להרוס את הרגע.
היא מניחה את הידיים שלה על העיניים שלי, עוצמת אותן וזה מרגיש
כ"כ נכון עד שאני נמס וברגע הבא כבר כמעט שוב חושך ואני פותח
את העיניים בבהלה. הרבה זמן שלא ישנתי ככה.
אני קם, מחפש ומוצא אותה במטבח, משתלבת ברקע בטבעיות כזו שלא
נראה הגיוני שהיא לא הייתה פה מאז ומתמיד, לובשת את אותה שמלה
שבאופן מוזר נראית לבנה יותר, השיער שלה נקי ואסוף והיא שוב
נראית שלווה כ"כ.
היא מסתובבת לכיווני בדיוק באותה שנייה שבה אני פותח את הפה
ואומר "היי," מגישה לי קפה ומתיישבת מולי.
אינסוף שאלות ושורות לפתיחת שיחה רצות לי בראש ואני מנסה ללקט
אחת.
"ערגה. אני אקרא לך ערגה." אני מפתיע את עצמי, המבט שלה שוב
מתערפל, ואני לא בטוח אם היא שוקלת את ההצעה או סתם בוהה,
מחליט לא לשאול ושותה את הקפה שלי בשקט.
"כן" היא עונה אחרי כמות זמן כמעט בלתי אפשרית. "זה שם טוב."
היא מנשקת אותי בעדינות, ברפרוף ומציתה סיגריה.
"שם טוב ערגה. זה יכול להיות השם שלי."
היא שואפת.
ונושפת.
עכשיו אני יודע, שסוף סוף, הגעתי הביתה.