הספסל האחורי באוטובוס, הוא המקום הטוב ביותר לשבת בו. אין כל
ספק! מן המושב האמצעי שלו, אתה יכול להשקיף על כל מה שנעשה נגד
עיניך...
כן, רותם ידע זאת טוב מאוד. הרי כל יום הוא עובר שלושה
אוטובוסים לפחות. כל יום!
ואילו מראות כבר נגלו לעיניו!
זוגות בשיא אהבתם, סבתא מרכיבה שיניים תותבות, ילד שמשך קצת
יותר מדי בחצאית של אמו...אוהו!
ועכשיו? הנה, עכשיו עומדת מולו הבלונדינית הזו.
איזה שיער! ארוך וחלק, ובגוון בהיר מאוד. ואיזה גוף! בטוח שהיא
דוגמנית. אין, היא צריכה להיראות משהו משהו. יפהפיה פגז!
בטח יש לה עיניים גדולות כאלה, כחולות, עם ריסים ארוכים,
ואף... הוי, האף שלה!  קישוט ענוג על פרצופה המושלם, בעל
השפתיים החושניות...
אוף... האסוציאציות שמילאו את ראשו!
לאט לאט, נשלחה ידה אל הפעמון, והיא צלצלה בו בכזו אצילות,
ואז, פנתה אליו. פשוט בכדי לרדת מן האוטובוס.
רותם נשאר המום. פיו פעור בתדהמה ועיניו נעוצות בה, קרועות
לרווחה.
היא חייכה אליו חיוך עקום שיניים מגעילות, שהאף הארוך הסתיר
מעט. בצבע עיניה הכחול ניתן היה להבחין בקושי, כי היו קטנות,
כמעט בלתי נראות, ומכוסות משקפי ראיה כבדים.
"אוי! איזה בזבוז!" חשב רותם בשאט נפש. "ולחשוב שהיו לי
פנטזיות על הייצור הדוחה הזה... אוי!" הוא הרגיש איך בטנו
מתהפכת, ואחז בה בכוח.
הי, בעצם, זה לא כל כך נורא! הנה, עוד בלונדינית כבר עלתה
לאוטובוס...