בשעה שדקירות הסכין
נמזגות לתוך עיני
נוופלות לתוך גרוני,
אני מזהה דוגמאות מוכרות
בכאב.
כמו פסנתרן מוכשר
מנגן על עצביי אותה מוסיקה עצובה
ומוכרת.

כמעט בהדר,
צולל הוא דרכי.
מתפשט דרך דמי
פועם איתי.
כל נשימה מלווה בייסורים
לעיתים קלילים.

אין טוב מכאב
ליצירת מטאפורות.
זכוכית ומתכת
אש וקרח
סכינים,
חרבות,
ושאר ציוד.

אין טוב מכאב
לנשמת אמן.
אוחזים הם יד ביד,
כלוליינים על אותו הגבול הדק
בין השראה לסבל.

אני מלקק שפתיים יבשות
ובולע עם הרוק עוד מנה זעירה
של כאב.
אההה
כמו שצריך.