מפהק... מסתכל בשעון, משוכנע לגמרי שהמחוגים פשוט הפסיקו לזוז.

לא יכול להיות שזו עדיין השעה הזאת, הרי זה מתמשך כבר לפחות
שבוע כבר!
בלי לישון, בלי לאכול, לדבר, לזוז, לנשום, לראות או לחיות...
אני מסתכל מסביבי, אני רואה אנשים מתוסכלים ממש כמוני,
מבולבלים. איזה מזל יש להם, שלהם אין שעון.
והיא... האישה הזאת! היא לא מפסיקה לדבר, אין לה גבולות.
מטורפת!
ניסיתי לדבר איתה גם, להיתווכח, להסכים עם דעות למיניהן, לשנות
דברים.
המחוגים לא זזו בכלל.
בדיוק כשהתייאשתי כבר ונישברה רוחי מציפיה, נישמע הצליל הזה,
הצליל שכל כך חיכיתי לשמוע... הסתכלתי בשעון וראיתי שהמחוגים
כבר לא עומדים באותו מקום כמו קודם, השיעור סוף סוף ניגמר.