אני לא זכרתי כלום.
מי אני? איפה אני? מאיפה הגעתי? לאן אני הולך?
כלום.
אז הסתכלתי סביבי וראיתי חול. דיונות עצומות של חול.
הבנתי שאני במדבר, ושאין נפש חיה בסביבה.

לקחתי רגע.

ישבתי על החול החם, והעברתי בו את האצבעות, ככה שפתאום הוא
נהיה קר.
ישבתי והרהרתי מה אני עומד לעשות, ואז קמתי והתחלתי ללכת. לאן?
לא ידעתי.
בלי שום כיוון מוגדר, בלי שום מטרה, פשוט ללכת.
אחרי שעות של הליכה ראיתי במרחק איזה בית קטן. הלב שלי פתאום
התעורר,
החום והזיעה שעל מצחי התאדו וההתרגשות התעצמה בלב שלי, כל
פעמיה מכפילה את עצמה.
אט אט התקרבתי לבית, וככל שהתקרבתי ראיתי את פרטיו יותר בחדות.
היה לו חלון אחד.
היה לו גג שטוח, זה היה סתם קוביית לבנים פשוטה, ולא תיארתי
לעצמי שהיא מאוכלסת.
סוף סוף הגעתי אל הבית, נעמדתי כמה צעדים מול הדלת, ונשמתי
בכבדות.

לקחתי רגע.

צעדתי קדימה ופתחתי את הדלת לרווחה, פתאום איבדתי את חוש
הראייה לרגע, כל כך חשוך היה שם בפנים.
בקצה החדר הבחנתי בנר, ולידו יושבת דמות אפלולית עטופה בבד
לבן.
שאלתי "סליחה, איבדתי את הדרך, אתה יכול לעזור לי?"

היא קמה.

היא, אישה צעירה ומלאת חן. הלב שלי התחיל לפעום שוב, הפעם
מסיבה אחרת.
פניה הוארו באור הנר, והיא התקרבה צעד, בעוד אני נרתעתי קצת.
היא אמרה לי "אל תפחד, אני רק גרה פה".
אמרתי לה "אז את יכולה לעזור לי?"
היא ענתה לי שלא. היא אמרה לי שהיא רק יכולה לשבת ולספר לי
סיפור.
היא סיפרה לי על אדם סוחר אחד, שכל מה שנשאר לו למכור היה
פסלון של גמל עשוי מעץ.
הסוחר נדד ונדד, מתייאש ומתעייף. שנים הוא נדד בלי טיפת מים
לשתות, ובלי פירור לחם לאכול.
אחרי הרבה שנים, הסוחר מצא באר מים. הוא לא היה יכול לבדוק אם
יש שם מים אלא אם כן יזרוק לתוכה
משהו בעל כובד מסויים, ומכיוון שלא היו שם אבנים, הוא הבין
שהדרך היחידה היא לזרוק לשם את הפסלון.
הסוחר ישב שעות וחשב מה לעשות.
הוא החליט להמשיך ללכת, להישאר עם הפסלון ביד.
"וזה מה שאתה צריך לעשות.", אמרה לי האישה.
הסתכלתי אל תוך עיניה העמוקות רגע ארוך, בלי להבין.

לקחתי רגע.

הבנתי. קמתי לאט, קרבתי אליה וחיבקתי אותה, שואף לתוך גופי את
האושר שלה וניזון ממנו.
נפרדנו, חייכנו זה אל זו ויצאתי.
החום ואור השמש היכו בי כמו סלע, אבל אני המשכתי ללכת.
בלי להסתכל אחורה צעדתי אל האופק המדברי הריק, השומם.
שקט פה נורא, אבל אני עוד אמצא לי צל.