"עכשיו תביע משאלה", אמרה אימא לסטיב. הוא עצם את העיניים
וביקש את הדבר הכי חשוב לו בעולם, הכי חזק שידע. אז לקח את כל
האוויר שיכל, עד שנשמע צליל שרקני קטן, ופלט אותו בבת-אחת.
הנרות כבו כולם. כל הילדים מחאו כפיים, ואימא של סטיב גם מחאה
כפיים, והכריזה שהליצן צריך להגיע כל רגע. הילדים קראו בשמחה,
ובנתיים יצאו לחצר, ליד הבריכה הגדולה שכוסתה בלוחות פיברגלאס
גדולים, מטעמי זהירות. בכל זאת היו כמה ילדים קטנים במסיבה
הזאת, וסטיב עצמו היה רק בן 12 היום. ילד כחוש, עם שיער בצבע
חול, אף קטן ככפתור, ומראה עכברי מעט. למעשה, סטיבן לא ממש אהב
ליצנים, והעדיף להזמין קאובוי למסיבה, אבל כמו שאימא שלו אמרה
לו, המסיבה היא לא בשבילו, היא בשביל החברים שלו. אבל לסטיבן
לא היו חברים כאן, ושניהם ידעו את זה. הוא לא אהב את הילדים
כאן, ולא ממש יצר חברים טובים, בחודשים הבודדים שגרו כאן. הם
הקניטו אותו, על הרגליו המשונים, על השפה הגנדרנית לטעמם. בכל
פעם שאמר "יס" במקום "יה", היו מתגלגלים מצחוק. הוא כל הזמן
התגעגע לפרברי ניו ג'רסי, איפה שנולד, בחוף המזרחי. אבל אימא
שלו מצאה עבודה חדשה, במדינת הולדתה, שם יכלה להיות יותר קרובה
למשפחתה. וכשסטיבן יגדל, גם הוא יצטרך להחליט איפה הוא יגור,
וברור שהילדים שלו יעברו איתו. איזו שאלה. כן, אפילו למדינת
מיין. אפילו אם הם לא מכירים שם אף אחד. סטיבן חיכה שכל
הילדים, שרובם לא היה בגילו בכלל, ייצאו לחצר, ואז טיפס במעלה
המדרגות הלוליינות שהובילו אל חדרו.

בחדרו היו טפטים של סוסים, מכל מיני סוגים. שחורים, ולבנים,
וכאלה עם נקודות. סוסי מרוץ, וסוסי פוני, וסוסים רגילים. וגם
כמה חדי-קרן. הוא אהב סוסים, ואת הטפטים האלה הביא איתו מניו
ג'רסי. כשהם עברו לבית הזה, לפני כמה חודשים, היו שם טפטים
אחרים, עם פרחים אדומים מגעילים, ועם כל הבלאגן של המעבר,
העבודה החדשה ובית-הספר החדש, לא היה זמן לשיפוצים דרסטיים.
אימא שלו אמרה שהיא תמצא מישהו שיסדר את זה כשיהיה לה קצת זמן
לנשום, אבל זה לקח כמעט חודש. אם היה אביו של סטיב בין החיים,
היה מסדר את זה בצ'יק-צ'ק. מצד שני, אם היה אביו בחיים, סביר
להניח שעדיין היו גרים בניו-ג'רזי ולא כאן. מספר מדפים תלו גם
כן על הטפטים החדשים שלו, ועליהם ספרים, ומשחקים. הוילון,
בניגוד לטפטים, היה חדש לגמרי, ועשוי מבד כחול ולבן. סך הכול,
היה החדר מאוד דומה לחדרו בניו-ג'רסי. סטיב נשכב על המיטה
והביט על קירות חדרו. כשהיה הוילון מתנדנד ברוח, לפעמים נראו
הסוסים כאילו הם רוקדים, וזזים על הקיר, אבל הם אף פעם לא זזו
באמת, כי ברור שסוסים על טפטים לא יכולים לזוז, ויותר מכך,
עובדה שלא התנגשו. ובכל זאת, היה כיף להסתכל על זה.

אחרי זמן מה, נשמעה דפיקה על הדלת. זו הייתה אימא של סטיב. היא
נכנסה והתיישבה על קצה המיטה. סטיב לא אמר כלום, עד שהיא אמרה,
"אני יודעת שאתה לא הכי מאושר כאן, אבל אני באמת משתדלת לעשות
את כל זה הכי קל שאפשר בהתחשב בנסיבות". סטיב רצה להגיד משהו
אבל לא ידע מה. "בכל מקרה, אני חושבת שיהיה הכי טוב", היא קמה
מהמיטה והתחילה ללכת לכיוון הדלת, "אם פשוט תרד למטה ותנסה
להנות ממה שנשאר מהמסיבה. זה גם ככה כמעט נגמר". הצלילים
האחרונים במשפט נשמעו רועדים, כאילו היא עומדת לבכות או משהו.
אימא של סטיב סגרה את הדלת. סטיב נאנח, חבש מחדש את כובע
היומולדת המחודד שמקודם השליך לרצפה, וירד למטה.

המסיבה נגמרה אחרי שעה בערך. הליצן בכלל לא הגיע, וכולם גמרו
את העוגה בלי להשאיר אפילו חתיכה אחת לסטיב, אבל לא היה איכפת
לו בכלל, כי הוא לא היה רעב. אפילו שזו הייתה עוגת שוקולד,
העוגה האהובה עליו. ועל אביו. אחרי שאימא של סטיב גמרה לנקות
ולסדר את הבלאגן, היא הודיעה לו שהיא חייבת ללכת לעבודה,
למשמרת לילה. "אני מצטערת מתוק, אבל אתה יודע שאנחנו חייבים את
הכסף הזה. זה בית מאוד גדול, ואפילו שאנחנו לא משלמים עליו את
כל הסכום, אלוהים יודע שזה עדיין המון כסף". סטיב ידע שאין לו
מה להגיד על זה, אבל המחשבה על להישאר לבד בבית הגדול הזה...
היא עשתה לו קצת צמרמורת. אימו כאילו קראה את מחשבותיו (בעצם
קראה את פניו), ואמרה "או, אין לך מה לדאוג", ביקשתי מקת'י
לשמור עלייך". סטיב לא חיבב את קת'י, היא הייתה שכנה מבוגרת
וטרחנית שדיברה במבטא דרומי כבד, וחיטטה כל הזמן בדברים שלא
הייתה אמורה. אבל זה היה עדיף מלהיות לבד. "בכלל לא דאגתי",
אמר בקשיחות מעושה, ואימו חייכה. "היא אמרה שתבוא בערך
ב-20:00", אמרה והביטה בשעון הקוקיה הגדול שהיה תלוי על הקיר
והראה שהשעה רק 19:45, "אבל אני חייבת לצאת עכשיו או שאני
מאחרת. תסתדר רבע שעה לבד?". סטיב נאנח, ואמר שכן. "יופי
מתוק", אמרה אימו וליטפה אותו על הלחי, "אני אחזור ממש מאוחר,
אולי אפילו בבוקר אם יאשרו לי שעות נוספות, אז אל תחכה לי.
קת'י תהיה איתך עד שאני אבוא". היא לבשה את המעיל שלה ולקחה את
התיק. לפני שיצאה, אמר סטיב "אימא?", והיא ענתה "כן?". "תודה
על היום-הולדת... המסיבה והכול. את יודעת". "אני יודעת" אמרה
אימו בחיוך ונישקה אותו על הלחי. "אני יודעת חמוד". ויצאה.

חמש דקות לפני השעה שמונה, קתי עוד לא הגיעה, וסטיב נשאר לבדו
בחדר המגורים. הטלוויזיה הדלוקה שידרה סרט בשחור-לבן. זה נראה
כמו סרט-אימה וסטיב ממש לא הרגיש חשק לפחד, אז הוא העביר
ערוץ, אבל הסרט שודר בכל הערוצים. "המקלט הישן דפוק", חשב
סטיב. בניו-ג'רזי הייתה להם טלוויזיה גדולה וצבעונית, אבל הם
מכרו אותה כשעברו, כמו הרבה דברים אחרים. הוא כיבה את
הטלוויזיה כשנח המחוג הקצר על הספרה 8 והמחוג הארוך הגיע למספר
12. הקוקיה פתחה בסדרה של שמונה ציוצים רמים, וכשגווע הצליל
השמיני, נשמעה דפיקה בדלת. "קתי הגיעה", חשב סטיב, וקם במהירות
לענות. הדפיקות נשמעו שוב. סטיב פתח את הדלת, אבל זו לא הייתה
קתי. או לא. זה היה ליצן.

הליצן החזיק בידו בלונים, בכל הצבעים, כמו פירות צבעוניים
ובשלים. הוא לבש חליפת משי מסמורטטת עם שלושה כפתורי פרווה
גדולים וכתומים ופרצופו היה לבן לגמרי, עם שפתיים אדומות
גדולות, ושתי קצוות שיער אדומות משני צידי ראשו. "היי ילד",
אמר הליצן וחייך. החיוך שלו היה מצחיק, אז סטיב חייך, אבל היה
בו משהו מוזר. כאילו הפה שלו היה... גדול מדי, ולא רק בגלל
האיפור. בכלל, השיניים שלו היו גדולות וחזקות, וסטיב חשב
שבחיים לא ראה כאלו שיניים גדולות. לא אצל בן אדם לפחות.
"בו!", צעק הליצן וסטיב, שהיה עד עכשיו כמו מהופנט, קפץ
במקומו. הליצן צחק. "אז יש לך יומולדת, מה ילד?", "כן אדוני",
ענה סטיב. הליצן הסתכל עליו במבט מופתע, ואז הסתובב. לא כולו,
כאילו רק חלק גופו העליון הסתובב, ורגליו נשארו פונות קדימה,
לגמרי. סטיב לא חשב על כך שזה לא הגיוני, הוא היה עסוק מדי
בלבהות בראשו של הליצן. "אדוני?" שאל הליצן וחזר. "אדוני?!
איפה אדוני?!?!",הוא הסתובב חזרה אל סטיב, משלים סיבוב של
360 מעלות, רגליו עדיין במצבן המקורי. "אני לא רואה כאן שום
אדון, ילד", אמר הליצן, והגיש לסטיב בלון אדום. על הבלון היה
כתוב "רק ליצן" והוא התפוצץ רגע אחרי שסיים סטיב לקרוא,
והליצן צרח "בדיוק! רק ליצן!". וצחוק צחוק מתגלגל, שנגמר
בצליל לחשני. "אוקיי", אמר סטיב, מחייך ומשועשע, "אז ליצן".
"אז...", אמר הליצן, "איפה המסיבה?", זורק את ראשו קדימה, כמו
נחש קוברה מסתער. "אה, המסיבה נגמרה כבר", אמר סטיב, "מזמן".
הליצן נראה המום. "אבל... איך.... למה... למה לא חיכיתם
לי?!", שאל בעצב. אז הסתובב, הפעם באמת עם כל גופו, והתחיל
לרדת במדרגות בשפיפות מדוכאת, וסטיב הרגיש כמעט רע בשבילו.
"אה... אדו... אה... ליצן?", אמר סטיב, והליצן תוך רגע כבר היה
ליד הדלת. "כן ילד?", שאל בפה מלא שיניים. "סליחה שלא חיכינו
לך... למסיבה והכול, אתה יודע", אמר סטיב. "לא נורא ילד", אמר
הליצן וקרץ. "אבל לפני שאני הולך, הנה משהו קטן בשבילך", הוא
הגיש לסטיב בלון כחול יפה.

לשנייה אחת נגע סטיב בכפפתו הלבנה והגדולה של הליצן, וגופו
נרעד, כאילו נגע במשהו קר וחלקלק. משהו זוחל. צל עבר בעיניו
של הליצן לרגע, ואז נעלם. סטיב לא אמר כלום, אפילו להגיד
"תודה" הוא שכח, ורק רצה להיכנס הביתה, אבל הליצן שם כפפה על
הידית, הצר את עיניו לכדי סדק, ושאל בלחישה "מה, אפילו עוגה לא
השארתם לי?", וסטיב הרגיש משום מה שהוא כבר ממש נבהל. תמונה
עלתה בראשו, של אביו עומד באמצע כביש סוהן, והליצן במשאית
מבלונים, דורס אותו, מורח אותו על הכביש. סטיב לא רק נבהל, אלא
נכנס לפאניקה. הליצן חייך שוב וסחט את הידית, ועוד תמונה
עלתה בראשו של סטיב, של חתול שחור ושמן, המהדק זנב עכבר אל
רצפת לינולאום מצויירת. והוא היה העכבר. "הוא לא יכול להיכנס
אם לא תזמין אותו", לחש קול קטן ורגוע עמוק במוחו, וסטיב,
למרות שלא שמע את הקול הזה מעולם, ידע שהוא יכול לבטוח בו.
הליצן, כאילו גם שמע את הקול, הרחיק את ידו מהידית, נרתע כמעט,
ונראה גם מאוד נעלב. "אה... להתראות", אמר סטיב ומהר נכנס וסגר
אחריו את הדלת. בפנים התנשף, והביט בשעון הקוקיה. השעה הייתה
כבר כמעט 22:00, אבל זה לא היה הגיוני. הוא לא דיבר עם הליצן
יותר משתי דקות. כשהתחילה הקוקיה שוב לצרוח, נשמעו דפיקות
מהירות על הדלת. סטיב נרעד.

סטיב שיחרר את הבלון, וזה צף לפינת התקרה. הוא הציץ מחור
המנעול. עין גדולה ואפורה הביטה בו חזרה. הוא קפץ במקומו.
"סטיב? סטיבי?", נשמע קול, אבל זה לא נשמע כמו הליצן. סטיב
הציץ שוב. הדמות התרחקה מהעינית, נחשפת כולה לעיניו. זו הייתה
קת'י. הוא נרגע ופתח את הדלת מהר. "בשם כל השדים", אמרה קת'י
במבטא הדרומי שלה, "אני דופקת על הדלת כבר ש'תיים!". סטיב לא
הבין מה קורה פה. "שעתיים?" שאל. "יה, אני כאן משמונה בדיוק,
על השעון. כבר חשבתי שמשהו קרה לך". סטיב עמד לספר לה על
הליצן, אבל הקול השקט שהופיע בתוכו מקודם נשמע שוב וייעץ לו
לוותר על זה. "אה.... נרדמתי", אמר לבסוף, וקת'י חייכה. "הוא
נרדם!", אמרה. "אני מחרבנת במכנסיים מ'רוב פחד שמש'ו קרה לו,
והוא נרדם". היא נכנסה, התיישבה על הספה בחדר המגורים, והדליקה
את הטלוויזיה. הפעם כל התחנות עבדו כמו שצריך, ובאף אחד
מהערוצים לא הופיע סרט האימה בשחור-לבן שהיה מקודם. היה משהו
נורא מעניין באחד הערוצים, עם קאובויז וסוסים, אבל קת'י דילגה
עליו ועצרה על אופרת סבון משעממת. סטיב נאנח, אבל לא העיז
להגיד כלום. אחרי שהשתעמם לגמרי מהסדרה (כל הנשים שם לא חשבו
על כלום חוץ מגבר אחד שהיה גם זקן וגם די מכוער, לדעתו של
סטיב), התחילה בטנו להטריד אותו, והוא הלך למטבח.

במקרר היו המון דברים, אבל שום דבר מעניין. כשסגר אותו הבחין
בפתק שלא ראה קודם, מהודק אל דלת המקרר במגנט בצורת אננס. הוא
תלש אותו והתחיל לקרוא:

"סטיב מתוק,
שמרתי לך חתיכת עוגה.
מה, חשבת שאני אשכח?
היא בחדר שלך, על השידה.
אוהבת, אימא."

סטיב חייך ומיהר במעלה המדרגות, כשפתאום נזכר שהאור בחדר שלו
לא עובד. הוא שוב התחיל לפחד. "אתה בן 12 היום", אמר לעצמו
בנזיפה, אחרי כמה רגעים. גם בטנו קירקרה, כאילו נוזפת בו. "אם
אבא שלך היה יודע שאתה מפחד מהחושך, הוא היה צוחק". המחשבה
הזאת הספיקה כדי שסטיב יחזור ללכת. מחדר האורחים יכול היה
לשמוע את קת'י מתווכחת עם הטלוויזיה. "מליסה.... בשם כל השדים
ו'רוחות! איך את לא רואה ש'הוא בוגד בך? אני הייתי פשוט
הורגת'ותו! ועוד עם מי? עם ג'סיקה הכלבה הזאת", קתי כבר דפקה
על הספה בתסכול. "הכול בסדר סטיבי?" היא צעקה מהסלון, כנראה רק
עכשיו הבחינה בכלל שהוא כבר לא שם. "כן", קרא סטיב (רק לאבא
שלו היה מותר לקרוא לו סטיבי והוא לא אהב שקת'י עשתה את זה)
והמשיך לטפס במדרגות, שנראו פתאום אינסופיות. שעון הקוקיה היה
אמור לצלצל לאות השעה 11, אבל זה לא קרה, וסטיב כבר עמד בתחילת
המסדרון הארוך. משמאלו, הייתה הכניסה לחדר האמבטיה והשירותים.
מימינו הכניסה לחדר של אימא שלו, ובהמשך המסדרון עוד שני
חדרים. קרוב יותר היה חדר ריק, בו השתמשו כמחסן והשני, בסוף,
היה חדרו. הוא פסע באומץ ובמהירות לאורך לוע המסדרון הפעורה אל
חדרו, מדליק בדרך את מתג האור במסדרון, מחפש מעט נחמה. וזה
באמת עזר. החלון בחדרו היה פרוץ, ורוח נושבת עזה טלטלה את
דלתות הזכוכית והוילון בפראות. על השידה, מתחת לחלון, היתה
מונחת כמובטח, פרוסת עוגת שוקולד. הוא כמעט יכל להריח אותה.

הוא נכנס לאט, צעד אחר צעד. האור מהמסדרון נשפך דרך הדלת, אבל
עדיין נותרו פינות אפלות בחדר אז סטיב פשוט טיפס על המיטה
באיטיות, מתקדם לכיוון השידה. הוא חטף את העוגה מהצלחת,
והתכוון לרוץ, אך משהו שראה מבעד לחלון עצר אותו. הוא לא האמין
למראה עיניו. זה היה אותו נוף שנשקף מחדרו בניו-ג'רזי. הוא
הביט שוב. מרחוק יכל לראות את גג אולם הקולנוע אליו הלך עם
חבריו כל שבוע. הבתים השכנים עמדו, כרגיל, במקומם המדוייק.
אנשים מוכרים פסעו ברחובות. סטיב שפשף את עיניו, והביט החוצה
שוב. הנוף נעלם ופינה את מקומו לנוף של מדינת מיין. בתים נמוכי
גגות, עצים עקומים, מוכי רוח. לא היה איש ברחובות. המנורה
בחדרו הבהבה פתאום, ונדלקה באחת. כל הצללים בחדר נסוגו והפחד
איתם. סטיב שכב על המיטה עם עוגת השוקולד, והתחיל לאכול אותה,
חתיכות חתיכות. הוא חשב על זה שזה היה ערב נורא מוזר עד עכשיו,
וכשסיים את העוגה, נשאר לשכב במיטה. המנורה הבהבה שוב, ושוב,
ובסוף כבתה. הצללים חזרו, ואורות רחוב חדרו מבעד לחלונו של
סטיב, גורמים לסוסים להתחיל לנוע. החושך הפחיד אותו, אבל ריקוד
הסוסים היפנט אותו והוא נשאר לשכב. המופע על הקיר החל. תחילה,
ריקדו הסוסים כרגיל, נעים בעדינות. אחר כך, יכל סטיב להריח
חציר וקש... ולשמוע צהלות ונעירות שהתגברו כל רגע. צעקות קהל
רודיאו נשמעו, וצהלות הסוסים התגברו. לפתע החלו הדברים לקרות
בקצב מהיר יותר. סוסי הפוני וכל הסוסים הרגילים התחילו לרוץ
בטירוף, נבלעים בשוליים השחורים של הקיר. הסוסים השחורים
דהרו לכיוון הרצפה, ומשם אל המיטה של סטיב. הם החלו לקבל צורה
מוחשית, תלת-מימדית, והוא הרגיש את הרצפה רועדת, כאילו יד
ענקית קרעה את הבית משורשיו וטילטלה אותו. סוס ראשון זינק דרך
הרצפה, נוחת כמטר ממיטתו של סטיב, וקול בתוכו אמר לו לכסות את
ראשו בכרית הלבנה. סטיב עשה כן, מלכלך אותה בכתמי שוקולד. כל
רגע ציפה לחוש את הפרסות החדות עולות עליו ועל מיטתו, ורומסות
אותו, כמו הגלגלים שרמסו את אביו. אבל כלום לא קרה. הוא שמע את
קול הפרסות מתרחק. הוא פקח את עיניו והביט סביבו. הכול היה
כשורה. מסתבר שאפילו עדר סוסים שחורים, במנוסת בהלה מטורפת,
פחות אכזרי מכביש מציאותי, ביום די רגיל. הוא קם מהר מהמיטה
ורץ לכיוון המדרגות, לא לפני שהבחין, שכעת היה הקיר חלק לגמרי,
ללא אף סוס. רק כמה חדי קרן.

למטה, בחדר המגורים, הראה שעון הקוקיה שהשעה כמעט 4 לפנות
בוקר. קת'י שכבה רדומה על הספה ונחרה. מעליה עמד חד-קרן לבן
והביט מטה בעניין רב. היצור דמויי הסוס הפנה את ראשו בחדות
כשנכנס סטיב לתחום ראייתו וצהל. הצהלה הייתה יכולה להעיר את
המתים, אבל קת'י לא רק שלא התעוררה, אלא שהמשיכה לנחור
בעוצמה רבה יותר, כאילו במחאה. סטיב התקרב אל הסוס, יודע שהוא
יכול לבטוח בחיה, וכשליטף אותו, ידע שזה היה קול חד-הקרן שנשמע
במוחו מוקדם יותר. כשהמחשבה התיישבה בראשו של סטיב, צהל שוב
חד-הקרן, כאילו לאישור. סטיב חייך, ויכל להישבע שגם חד-הקרן
חייך לו, חיוך סוסי. הוא טיפס על גב החיה וליטף אותה. "יש עוד
נר אחד", נשמע קול החד-קרן במוחו. "כדאי שתכבה אותו, אם אתה
באמת רוצה שהמשאלה שלך תתגשם". סטיב הביט לעבר השולחן,
ובאמת, עוגת השוקולד הייתה שם כאילו איש לא נגע בה, ומבין
הנרות שניצבו עליה בצורה מעגלית, נותר אחד דולק.

סטיב התקרב לשולחן. חד-הקרן הביט בו ממקום עומדו ליד הספה,
מנער את רעמתו קלות. "עכשיו תביע משאלה", נשמע קול החד-קרן,
וסטיב עצם את העיניים וביקש את הדבר הכי חשוב לו בעולם, הכי
חזק שידע. אז נשף בכל כוחו. הנר רעד מעט, כאילו נלחם ברוח,
ולרגע אחד נדמה היה שיצליח, אבל בסוף כבה. משהו אחר,
מהצללים, כבה יחד עם הנר, ויללת אכזבה דקה וחרישית נשמעה.
"יפה מאוד ילד", אמר חד-הקרן בתוך ראשו בנימת ניצחון. "יפה
מאוד". החיה דהרה קלות לכיוון הקיר, וסטיב חשב שהיא תתנגש בו,
אבל היא פשוט טיפסה עליו, ותוך כדי נעשתה קטנה קטנה, וכשנפתח
השעון בשעה 4, לא הייתה שום קוקיה מאחורי הדלת, וחד-הקרן נכנס
פנימה, השמיע ארבע צהלות רכות, ונעלם מאחורי דלתות השעון. סטיב
היה נורא עייף מכל הערב המוזר הזה. הוא פסע בעייפות אל הספה,
ונשכב לאיטו, תוהה אם הנחירות של קת'י ייתנו לו בכלל להירדם.
אבל העייפות שלו הייתה יותר חזקה אפילו מהנחירות שלה, והוא החל
שוקע לשינה עמוקה. המחשבה האחרונה שחשב לפני שנמוג לעולם שכולו
חלומות, הייתה שהערב הזה היה יותר קסום מכל חלום שהוא אי פעם
חלם, או יצליח לחלום, גם אם ינסה.

"סטיבי, חמוד, הגיע הזמן לקום". הוילון נפתח ואור חזק נשפך על
פניו של סטיב. הוא מיצמץ ופתח את עיניו. הוא לא היה על הספה
בחדר המגורים, אלא במיטתו. החדר סביבו נראה מוכר, אך הדברים
נראו במקומות שונים בחדר. זה נראה למעשה, כמו חדרו הישן. מישהו
נכנס לחדר. "סטיבי ישנוני, קדימה, זה יום-ההולדת שלך, ותכננתי
לנו המון דברים". סטיב לא האמין. זה היה אבא שלו! אותן עיניים
כחולות, אותו חיוך ענק, אותו שיער חום שהגיע לו עד הכתפיים.
"אבא?", הוא שאל, כלא מאמין, "זה באמת אתה?". אבא של סטיב
חייך, וכמעט התחיל לצחוק כשראה את הבעת התדהמה על פני בנו.
"ברור שזה אני טיפשון!", אמר וחיבק את הילד. "למי ציפית, סנטה
קלאוס?". "אבל החד-קרן... ומדינת מיין... והתאונה....
והליצן", ניסה סטיב להסביר, ואבא שלו הביט בו מבולבל. "או...
חמוד, זה היה רק חלום". אבל סטיב ידע שזה לא היה רק חלום, כי
ברגע שחשב שאולי זה באמת היה חלום, הבחין בפינת תקרת חדרו
בבלון כחול מרחף, ועליו כתוב "מזל טוב ילד", וחד-קרן אחד,
שהיה על הטפט ליד הבלון, קרץ לו ופוצץ את הבלון עם קרנו, מבלי
להשמיע קול. קסם אחרון. והפעם לא היה צריך סטיב לשמוע את הקול
בתוך ראשו, כדי לדעת שיש דברים שעדיף לא לספר למבוגרים. "אתה
צודק אבא", אמר סטיב לבסוף וחייך, "זה בטח היה רק חלום". הוא
קם לחלון ווידא שהנוף היה נכון. והוא היה. "אוקיי!", אמר אבא
ויצא מהחדר. "כדאי שתתחיל להתכונן", צעק לו מהמסדרון. "אם אתה
לא רוצה להחמיץ את הרודיאו!".

לסטיב לקח קצת זמן להתרגל, אבל הוא הצליח. ילדים מסתגלים בקלות
להכול, והכול בשבילם אפשרי, גם דברים שנראים למבוגרים
בלתי-אפשריים. לכן קל להם יותר לראות, את מה שנמצא בצללים
האפלים ביותר ואת מה שנמצא באור הבהיר להכאיב. בימים הראשונים
הכול היה קבוע במוחו של סטיב בבהירות, כל האירועים של יום
האתמול, מבולבלים ופנטסטיים ככל שיהיו. אחר-כך החל הזכרון
להטשטש קצת, להתמלא במקום זאת בזכרונות חדשים, וחלומות חדשים,
ואהבות חדשות. וכשהיה כבר מבוגר, לא זכר כלום ממה שאירע.
וכשהיה מוצא עבודה חדשה, נאלצו ילדיו לעבור איתו, אפילו למקום
רחוק, אפילו למקום שלא הכירו בו אף אחד. וכשילדיו דיברו
שטויות, אמר להם שזה בטח קרה בחלום. כי הוא נהיה מבוגר, ואפילו
הפסיק כמעט לחלום בלילה, אבל בכל-זאת היה לו יותר משאי-פעם
יהיה לרוב האנשים, כי בבוקר אחד של ילדותו, ביום הולדתו ה-12,
ידע סטיבן בוודאות מוחלטת, שמשאלות לפעמים מתגשמות, אם יש לך
קצת מזל - שהמעשייה היא האמת שבתוך השקר, ושהאמת של כל מעשייה
היא פשוטה למדי: הקסם קיים.

הסיפור מוקדש לסטיבן קינג; מחווה לקוסם הגדול האחרון.