ושוב, המבול היכה.
נכנס למשרד, אנשים מחייכים בשמש.
משקר שחם לו, מוריד את המעיל שיאמינו.
חם בחוץ, קר בפנים.
מחייך כאילו בביישנות.

אנשי שמש.
בטח שהיא לא מבינה מה רע בלחזור הביתה.
זה בגלל שאתה הומלס.
בבית לפחות לא צריך להעמיד פנים.
קר בחוץ, קר בפנים.
המבול לא מפסיק.

ועכשיו שלג.
כל כך קר שזה נעים.
הידים כבר לא מרגישות כאב.
והטוהר של הסבל מקיף אותך מכל פינה.
קובר אותך.

חיוך אחד והשלג נמס.
המבול חוזר.
ולפעמים אתה כמעט רואה את השמש.
יודע איזה ענן מסתיר אותה.
אבל הענן הזה אף פעם לא זז.
לא כשאתה צועק עליו, או מתחנן.
כל שאר העננים גדלים וקטנים ורוח שלא פוסקת.
רוח שנכנסת דרך הורידים לתוך הלב, ומקפיאה הכל.
ואז יוצאת השמש.
שמש כחולה.
שמש מתה.
ואתה מחזיר את הענן למקום.
שישמור עליך.
והענן חבר טוב.
אתה מחייך אליו כל בוקר.
חיוך כחול.