באותיות שחורות על גבי נייר לבן נכתב:
''נא לא לשתות, תופעות לוואי - אהבות נכזבות''.
ואני, טיפשה שכמותי, סקרנית,
לקחתי את הבקבוק שנראה לי אז כה מפתה,
טעמתי את המשקה,
דקות אחדות עברו, הרגשתי השתנתה.
העולם נראה אז כל כך נפלא, הכול נראה יפה ופורח,
אפילו הירח אליי את חיוכו שולח.
פתאום לנגד עיניי הוא ניצב,
מנצנץ כמו כוכב יחיד בשמים שחורים וקודרים,
חיוכו השובב מסתתר מאחורי תכלת עיניו.
הרגשתי מוזר,
הרגשתי פרפר, ועוד פרפר, והמון פרפרים החלו בתוכי מרצדים.
שפיותי לכמה רגעים אבדה, שפתיי רעדו,
רגליי לרצפה התנגדו,
כאילו מנסות לעוף למרחק, מנסות לתפוס ממנו מרחק.
כאילו ידעו שמשהו הולך לקרות,
שאני אפסיק עצמי להיות.
הוא ניגש אליי.
אחרי כמה חודשים, עברנו רגע שמח,
אך אחריו משבר, ועוד משבר,
רבים, משלימים, מתחבקים, צועקים.
אהבנו, את זה אני יודעת בביטחון,
אמרנו ''אני אוהבת'', ''אני אוהב'', המון.
שפיותי אליי עדיין לא חזרה.
אט אט הרגעים השמחים נעלמו,
המשברים רק גברו.
לבסוף, הוא ממני הלך.
אך בשבילי, הוא עדיין נשאר מלאך,
המלאך השומר שלי, הכוכב המנצנץ בלב שמים שחורים וקודרים.
''נא לא לשתות'', אך אני שתיתי.
הכאב את כולי עטף,
כמו אותן אותיות שחורות שעל נייר לבן היו כתובות,
ובפירוש היה כתוב:
''נא לא לשתות''