כל מה שאכתוב יהיה אבי הקיטש והרומנטיקה המבוזבזת. יהי כן.

הן רבות, רבות מספור. נראה כי העולם כולו נגוע בהן.
הן יושבות באותה הצורה, מלטפות את שיערן באותה האצילות .בקולן
מבטא קל ומסתורי אפילו שמשפחתן שוכנת על אדמתנו דורות רבים.
הן גבוהות ורזות, ויהיה זה חטא לומר שהן חטובות, מלה יותר
מתאימה לאפיונן החיצוני  יהיה דווקא -שקטות.
אם תשאל את חבורת הזקנים שיושבת ליד אותו שולחן עקום, שנים
רבות כל כך, הם יודו שמקור החיים שהביאהם לגילם המופלג הוא
הזכות לראות לחזות באותו הפלא הנשי.
הן תמיד בודדות בעולם. גברים מפחדים מתמימות כל כך מוזרה.
הן מגרדות את גופן,מחטטות באפן, מריחות את עצמן, הן עושות זאת
באותה אצילות שבה הגברת הראשונה לעולם לא תוכל לחשוב שאפשרי.
כאשר הן מתעטשות, אתה מודה לאל שנתן בידך את האפשרות לשהות
באותו חדר בזמן שאירוע מופלא כזה התרחש.  לאחר שאתה מסיים
להתפעם אתה מגיש להן את חולצתך היקרה  בתחינה שינגבו עליה את
אצבעותיהן הדקות והארוכות.
הן הרי חיות עם עצמן, משחקות עם כדורי הצמר של החתלתול שפעם
היה להן. הן לא אוהבות לענוד בגדים קטנים וצמודים. הן לא
התרגלו לשהות במחציתם של בני אדם ולעולם לא יתרגלו, כי הן אינן
בנות חוה אלא פסלים.
והנה אחת מאלו יושבות בחדרי, קולה נשבר בכל פעם שהוא מעז לנשוב
מגרונה. אני מביט על גופה החטוב, מתחת לחלון הפתוח. מביט
בתוואי פניה הנעימים ואני מבין שמולי ניצבת אישה בשלה. ברגע
שמתחוור לי זאת, אני מכה בידי הימינית על קרקפתי מבולבל -שואל-
איך אותם אלו מסוגלים לראות בה אלה נשגבת, ואילו אני מסוגל
לחשוב רק על אותה גשמיות מלוכלכת, אותו דבר אחד, והגרוע מכל
הוא שפסקתי מלראות את התמימות הנשקפת דרך עיניה הילדותיות.