ערפל קטיפתי עוטף את גופה. יש רק ערפל בשדה ראייתה. והיא
מביטה, מסובבת ראשה. אך רק ערפל זה כל מה שהיא רואה. רוצה היא
לקרוא, לזעוק לעזרה. אך ערפל חוסם את קריאת מצוקתה. על ברכיה
נופלת, דמעותיה זולגות. בין התייפחות לאחרת, בליבה מתפללת.
בראשה היא חושבת על אור שמש ושדות. ויותר חשוב מכך, על פרצופים
ורגשות.

כיצד הגיעה למצב כה עגום? כיצד קו חייה הפך כה עקום? לאזהרות
לא הקשיבה, מתחנונים התעלמה. וכעת היא כאן. עם ערפל לבדו שמארח
לחברה. והוא מסביבה, עוטף את גופה. נכנס לתוכה, מוחץ את נפשה.
והיא מייבבת: "שיפסיק הכאב!" אך הוא בתוכה, טורף כזאב. לכל
גומחה הוא נכנס, לכל חור ופינה. כל חלק ממנה רועד מאימה.

ואז זה נפסק, ברגע אחד. כמו הנפה מהירה של סכין מאוד חד. פיה
שותק, עיניה מזוגגות. אין אף הבעה על הפנים היבשות. נפשה
נעלמה, נטרפה לגמרי. כעת היא ריקה, כמו השקט שאחרי.